יש המאמינים שאחרי מותנו, לפחות חלקנו, נמשיך להתקיים בעולם שכולו טוב – מקום שרבים מכנים "גן עדן". במקום הזה כביכול אין סבל, רק אושר. אישית, איני שותף לאמונה הזאת, ואני סבור שכולנו חדלים להתקיים כשאנחנו מתים. התלבטתי איזה מבין התסריטים האלה הייתי מעדיף, ואחרי שהקדשתי לא מעט מחשבה לנושא, הגעתי למסקנה שהם לא כל כך שונים זה מזה.
אני מאמין שהרגשות השליליים שלי הם חלק משמעותי ביותר ממי שאני. אם תנוטרל לחלוטין היכולת שלי לחוות את אותם רגשות, האם עדיין אהיה "אני"? אני חושב שלא. לקחת את היכולת שלי לסבול פירושו לשנות אותי עד כדי כך שאהיה משהו שונה לגמרי. בסופו של דבר, אין ממש הבדל בין אי-קיום נצחי לקיום נצחי בגן עדן, משום שבשני התסריטים האלה אני, כפי שאני מכיר את עצמי, חדל להתקיים.
אני רואה במוות סוג של שלמות. אפשר להגדיר את כל הרגשות החיוביים כפלוס ואת כל הרגשות השליליים כמינוס, ובמהלך החיים אלה נמצאים בתחרות מתמדת על דומיננטיות. המוות, לעומת זאת, הוא אפס – היעדר מוחלט של רגשות. הכי שלו שאפשר להיות, זה לא להיות.
אז אם המוות מושלם והחיים לא, האם פירוש הדבר שעליי לשאוף למות כמה שיותר מוקדם? לא בהכרח. אם נחזור למודל הפלוס והמינוס, החיים מספקים לנו פלוס – רגשות חיוביים – מה שהמוות אינו יכול לספק. אני בוחר לנצל את ההזדמנות המוגבלת שיש לי כדי להתנסות ברגשות האלה וכדי לעזור לאחרים לחוות מהם כמה שיותר. לגבי השלווה המוחלטת של המוות – אל דאגה, מתישהו זה יגיע.
שעות נוספות 