לא גאה, שלם

פעמים רבות נתקלתי במנטרה שעלינו להיות גאים במי שאנחנו. המנטרה הזאת עולה לעיתים קרובות בהקשר של קהילת הלהט"ב כתגובת נגד לעוינות שחבריה חווים לעיתים קרובות על רקע השתייכותם אליה. המנטרה הזאת קרובה אליי במיוחד בשל אבחנתי על הרצף האוטיסטי, מה שכונה בעבר "תסמונת אספרגר". לאנשים על הרצף מוקדש חג האוטיסטים הבינלאומי החל מדי שנה ב-18 ביוני וידוע גם כ"יום הגאווה האוטיסטית". נראה שהרעיון שעלינו להיות גאים במי שאנחנו מהווה חלק בלתי נפרד ממאבקן של קבוצות שונות להכרה וקבלה, אך האם זה חייב להיות כך?

אני לא מתבייש באבחנה שלי, אבל גם לא הייתי אומר שאני גאה בה – אני פשוט מכיר בה. למה שאחוש גאווה על משהו שלחלוטין אינו בשליטתי וגם אינו חיובי בהכרח? פשוט כי זה חלק בלתי נפרד ממי שאני? הרי פסיכופתיה היא חלק בלתי נפרד מאישיותו של הפסיכופת, אז האם עליו להתגאות בה? אני חושב שיש לשמור את הגאווה להישגים אישיים, לא לתכונות מולדות. אני לא רואה סיבה שאקבל קרדיט, מעצמי או מאחרים, על משהו שלא עשיתי דבר כדי "להשיג". אני לא חושב שהרעיון שעליי להתגאות בהיותי על הרצף הוגן יותר מהרעיון שעליי להתבייש בזה, כי שניהם צדדים שונים של אותו מטבע.

אולי במקום לומר, "אני אוטיסט גאה", עדיף לומר, "אני אוטיסט ושלם עם זה".