היום מיינתי וארזתי יחד עם אימי את החפצים הרבים שהיו בחדרי, לקראת מעבר דירה. כך יצא שנתקלתי בלא מעט פריטים ששכחתי מקיומם. החוויה הזאת עוררה בי רגש חזק של נוסטלגיה והזכירה לי רגעים רבים מעברי. בשל הנטייה שלי לשמור דברים, החדר שלי היה מעין כמוסת זמן שסיפרה את סיפור חיי, ולכן אמרתי בהלצה שאפילו מי שלא מכיר אותי היה יכול להרכיב את הביוגרפיה המלאה שלי רק משיטוט בו. ברכות יום הולדת, מחברות ועבודות הגשה מבתי הספר השונים בהם למדתי, צעצועים וחפצי נוי הם רק חלק מהפריטים שאגרתי לאורך השנים. כחלק מתהליך המיון, הייתי צריך להחליט אילו פריטים לשמור ומאילו להיפרד, מה שעורר בי תהיות.
מצד אחד, יש לי נטייה אגרנית; אני נקשר רגשית בקלות רבה לעצמים חומריים, וגם אם איני רואה בהם ערך רב כרגע, המחשבה שאולי יהיה לי שימוש בהם בעתיד מקשה עליי להיפרד מהם. מצד שני, אני דוגל במינימליזם וקיימות, השקפות הנוגדות את הרעיון שעליי לשמור עצמים חומריים בצורתם או במקומם הנוכחיים רק בגלל חשיבותם הרגשית עבורי. אם אין לי כל שימוש מעשי בחפץ מסוים והוא ניתן למחזור או לשימוש מחדש בידי אחרים, לא יהיה זה הדבר הנכון לשלוח אותו למחזור או למסור אותו, כתרומה או תמורת תשלום, למישהו אחר?
אני משתדל לצמצם את טביעת הרגל האקולוגית שלי. אילו תמיד היו לי מודעות ורגישות לנושא ברמה שיש לי היום, רבים מהפריטים האלה לא היו ברשותי מלכתחילה. תקוותי היא שכשהמין האנושי ייכחד, הוא ישאיר אחריו כמה שפחות שאריות, כדי שאלה לא ימשיכו את הפגיעה במינים אחרים המתקיימת כיום. אבל כל עוד אני חי, האם אמשיך באגירת מזכרות חומריות, בתקווה שלאלה יימצא שימוש אחר אחרי מותי? אני צופה שהסכסוך הפנימי בין נטייתי להיאחז בעבר לשאיפתי להבטיח עתיד טוב יותר ימשיך להטריד אותי, לפחות לעת עתה.
שעות נוספות 