בשנים האחרונות ובמיוחד מאז הבחירות האחרונות לכנסת הפכו טיפולי המרה להומוסקסואלים לנושא בוער בחברה הישראלית. אחד הטיעונים הבולטים נגד אותם "טיפולים" הוא העובדה שעד היום לא הוכח שהם עובדים, אך הוכח שהם גורמים נזקים נפשיים למושאיהם. זהו טיעון חזק מאוד נגד טיפולי המרה וסיבה טובה מספיק בעיניי להימנע מהם, במיוחד במקרים בהם הם נעשים ללא הסכמת המטופל, למשל כשהורים שולחים אליהם את ילדיהם הקטינים.
אך טיעון זה מתעלם משאלה חשובה בעיניי: אילו טיפולי המרה היו עובדים, וניתן היה לעבור אותם בלי שייגרמו נזקים משמעותיים למושא הטיפול, האם היה נכון לשלוח ילדים לעבור אותם? הליברלים מביננו כנראה יגידו שלא, משום שהומוסקסואליות בסך הכול שונה מהמקובל, לא פחותה ממנו. במילים אחרות, "נטייה מינית אינה בעיה שדורשת טיפול" (למקור לחצו כאן).
אם זאת העמדה שלכם בנושא, ברצוני לשאול אתכם: עד כמה אתם מאמינים בעיקרון לפיו שונות כשלעצמה אינה בעיה שדורשת טיפול? כדי לנסות לענות על השאלה הזאת, נסו לחשוב על הליך נפוץ בהרבה מטיפולי המרה: מילת תינוקות. הורים רבים בישראל מלים את בניהם כדי שלא יהיו שונים, שכן מילת תינוקות היא הנורמה בישראל. במה מילה שונה בעצם מטיפולי המרה? שניהם הליכים שמטרתם שינוי מאפיין מולד בילד על-מנת שלא יהיה חריג בסביבתו, שניהם כרוכים בסיכונים ולשניהם תועלת בריאותית קטנה למדי, אם בכלל (למידע נוסף לחצו כאן). האם אתם מחזיקים באותה עמדה לגבי שני ההליכים?
בזמן שאתם חושבים על תשובה, הרשו לי להקשות עליכם עוד קצת. עורלה היא חלק בגוף שכל אדם, למעט מקרים נדירים, נולד איתו. יש לה תפקיד ידוע. אבל מה אם תינוק נולד עם איבר חריג ולא מתפקד, כמו זנב או אצבע שישית ביד (פולידקטיליה)? האם הדבר הנכון יהיה להסיר את האיבר בניתוח כדי שהילד לא ירגיש חריג בגללו, או להשאיר את הילד עם כל האיברים איתם נולד ובכך לאפשר לו להחליט בעצמו מה לעשות בהם כשיגדל? מתי הצורך לכאורה בקונפורמיות עולה בחשיבותו על חופש הבחירה של הפרט על גופו, אם בכלל?
ומה לגבי שונות שעשויים להיות לה יתרונות, אך גם מחיר כבד (לא רק חברתי)? אוטיזם, למשל, היא שונות נוירולוגית שמאפשרת חשיבה יוצאת דופן לטובה במקרים רבים, אך מלווה בהפרעות וקשיים שונים. אם להורים הייתה היכולת למנוע מילדם להיות אוטיסט, האם היה נכון למנוע ממנו – ומהחברה – את היתרונות שעשויים להיות לדבר על-מנת שלא יצטרך לסבול מהחסרונות?
ואם נחזור לטיפולי המרה ולברית מילה, מתי נכון, אם בכלל, לשנות את הילד כדי שלא יסבול בגלל מאפיין שאינו חריג מטבעו, אלא רק בזמן ובמקום מסוימים? למשל, האם לזוג עבדים שחורים באמריקה של תקופת העבדות הייתה הזכות – ואולי אף החובה המוסרית – להפוך את ילדם ללבן לו הייתה להם האפשרות הזו? הרי כך היו קטנים סיכוייו להיות עבד בעצמו, מה שלבטח היה משפר באופן משמעותי את איכות חייו. מצד שני, עור שחור כשלעצמו אינו פגם, אז האם היה נכון להתייחס אליו ככזה?
אני חושב שעולות פה מספר שאלות חשובות כגון: האם קונפורמיות כשלעצמה היא ערך? ואם כן, כמה משקל יש לה לעומת השאיפה לאפשר לאחרים להיות כפי שהם, ללא התערבות מצידנו? והאם נכון לשלול מהכלל את היתרונות שעשויים להיות לגיוון באוכלוסייה (למידע נוסף לחצו כאן) כדי לחסוך מהפרט את העול שכרוך לעיתים קרובות בלהיות חריג? איפה עובר הגבול? אני לא מתיימר לענות בעצמי על כל השאלות האלה, אבל אני חושב שחשוב שיישאלו. אני מקווה שגרמתי לכם לחשוב עליהן בעצמכם.
שעות נוספות 