הדרכים שלא ייבחרו

אולי שמתם לב שזה הפרסום הראשון שלי בבלוג מזה למעלה מחמישה חודשים. זה לא שלא רציתי לכתוב במהלך התקופה הזאת, אלא שפשוט לא היה לי רעיון על מה. אז החלטתי פשוט לכתוב על מה שעבר עליי מאז הפרסום האחרון.

התקופה האחרונה התאפיינה עבורי במידה רבה באי-עשייה. כשהעברתי את הזמן באי-עשיית דברים, דבר אחד שכן עשיתי היה לחשוב על כל הדברים שלא אעשה בחיי: כל המקומות שלא אבקר בהם, הספרים שלא אקרא, הסרטים שלא אצפה בהם והחוויות שלא אחווה. כשמחשבות ושברי רעיונות מתרוצצים אצלי בראש, לא יכולתי שלא לחוש פספוס בגלל כל המחשבות שלא אשתף בהן את שאר העולם, בין אם בגלל חוסר היכולת שלי לזקק מהן פוסט ובין אם בגלל העובדה שהן כה רבות שלעולם לא אוכל לשתף את כולן.

פעם אחר פעם אני מוכיח לעצמי את נכונות הפתגם הידוע "תפסת מרובה לא תפסת". יש לי יעדים רבים כל כך, וחוסר היכולת שלי לתעדף אותם משתק אותי לעיתים קרובות, מה שגורם לכך שאני לא משיג אף אחד מהם. בין אם מדובר במשימות יומיות או בחיפוש כיוון כללי בחיים, אני נמנע לעיתים קרובות מבחירת דרך אחת ללכת בה, משום שאני יודע שבחירה בדרך אחת פירושה ויתור על האחרות. מי שמכיר את  הפואמה הידועה של רוברט פרוסט "The Road Not Taken" ("הדרך שלא נבחרה", 1915), עשוי להבחין בדמיון ביני לבין גיבור הפואמה, שכמוהו, גם אני מתלבט לעיתים קרובות באיזו דרך ללכת. אם יש משהו שאני ואחרים יכולים ללמוד ממנו זה שעדיף ללכת בדרך אחת ולתהות האם היא הייתה הדרך הנכונה מאשר לעמוד במקום. גם עמידה במקום היא בחירה, ואף שזו הבחירה הקלה מכולן, היא גם הגרועה מכולן. הבחירה בדרך אחת על פני אחרת דורשת הרבה כוח נפשי, אך אני סבור שהיא שווה את זה.

באופן פרדוקסלי, אני מתמודד גם עם חרדת החמצה (באנגלית: Fear of Missing Out ובקיצור FOMO) וגם עם דחיינות. מצד אחד, אני רוצה להספיק לעשות בחיי כמה שיותר דברים בידיעה שזמני קצוב וחושש מאוד לא להספיק לעשות דברים מסוימים, ומצד שני, לעיתים קרובות אני משאיר דברים לאחר כך מתוך מחשבה שיש לי את כל הזמן שבעולם. אילו הייתי יכול להירפא באורח פלא מאחת משתי ההפרעות האלה, אני חושב שהייתי בוחר להירפא מהדחיינות, משום שעד כמה שחרדת החמצה לא נעימה, לפחות היא דוחפת אותי לעשות יותר ולהספיק, בעוד הדחיינות גורמת לי לבזבז זמן יקר.

הבעיה היא שבתנאים מסוימים גם חרדת החמצה עלולה לגרום לבזבוז זמן. המנגנון הוא כזה: ישנה התלבטות בין שתי פעילויות שכל אחת מהן דורשת יום שלם. קול בראש אומר שעדיף להשקיע עוד שעה בהתלבטות ביניהן מאשר לבחור מיד ואז להסתכן בכך שיום שלם יתבזבז על הפעילות הלא נכונה.

זה אולי נשמע כמו שיקול סביר, אבל השעות שמוקדשות להתלבטות מצטברות לאורך זמן, וכך מתבזבזים ימים שלמים בהם ניתן היה לעשות את הפעילויות שבחרנו להשאיר לפעם אחרת. אותה תופעה קיימת כמובן גם בסדרי גודל של ימים ושבועות, שבועות וחודשים, חודשים ושנים וכן הלאה. בסופו של דבר, אולי יהיה חכם יותר להשקיע את הזמן והאנרגיה הדרושים לקביעת סדר עדיפויות בביצוע פעילויות שנבחרו באופן אקראי.

הבעיה בביצוע פעילויות בסדר "אקראי" היא שהוא לא באמת כזה, ובפועל אני נוטה להתמסר יותר לפעילויות מהנות יותר, גם אם הן חשובות פחות בעיניי. לרוב אני מחלק את המשימות שאני מציב לעצמי לשתי קטגוריות: משימות אנוכיות, כגון צפייה בסרטים, הכנת ממים ופעילות גופנית, ומשימות אלטרואיסטיות, כגון שיתוף עצומות וכתיבה וקריאה של תכנים הסברתיים בנושאים הקרובים לליבי. זה לא שאף פעם אין חפיפה בין שתי הקטגוריות; לעיתים אני נהנה מביצוע משימות אלטרואיסטיות, אך לרוב ההנאה נובעת יותר מהסיפוק שבסיום אותן משימות ופחות מתהליך הביצוע שלהן. כמו כן, פעמים רבות אני מצדיק התמסרות למשימות אנוכיות במחשבה שהן חשובות לטובת הכלל. מה אם הצפייה בסרט הזה תיתן לי נקודת מבט חדשה על נושא חשוב? מה אם המם הזה לא רק ישעשע אנשים, אלא גם יגרום להם לחשוב? מה אם הפעילות הגופנית שאעשה תיתן לי כוח פיזי ונפשי לעשות דברים למען הזולת בהמשך? שאלות כאלה מקלות על המצפון שלי כשאני בוחר במשימות אנוכיות על פני משימות אלטרואיסטיות, אך לעיתים קרובות הן כנראה לא יותר מתירוץ להיכנע לדחפים האנוכיים שלי.

אף סיכום של חמשת החודשים האחרונים שעברו עליי לא יהיה שלם בלי התייחסות למלחמה שפרצה לפני קצת יותר משבוע. לכאורה, המלחמה אמורה לדחוף אותי לעשות יותר משום שהרציחות הרבות עליהן שמעתי מאז תחילתה מזכירות לי שהחיים עשויים להסתיים כל רגע. בפועל, מאז תחילת המלחמה אני עושה אפילו פחות מבחודשים שקדמו לה. המלחמה הורידה לא מעט עניינים מסדר היום של ישראלים רבים, שעכשיו מתעסקים באופן כמעט בלעדי בדברים שקשורים אליה. אמנם יש לי יותר זמן פנוי מאחר שהעבודה שלי מושבתת, אך השינוי החד במוקד תשומת הלב וההרגשה הכללית של אי-ודאות לגבי העתיד גרמו לי לזנוח אף יותר את רשימת המשימות ההולכת ומתארכת שלי.

גם את כתיבת הקטע הזה משכתי זמן רב והייתי צריך להיאבק לא מעט בהסחות דעת כדי לסיים אותו. אני יכול רק לקוות שמדובר במשהו זמני שבסופו אמצא את הכוח להיות פעיל ומועיל יותר, כי בתקופה האחרונה ובמיוחד מאז תחילת המלחמה אני לא יכול שלא להרגיש מיותר משהו. אני יודע שהבעיות שלי הן כאין וכאפס לעומת המחירים העצומים שהמלחמה גבתה ועודנה גובה מרבים אחרים. אני מקווה שאחרי המלחמה יבואו ימים טובים יותר לכולנו.