כרוניקה של דיכאון ידוע מראש

אלו מכם שמכירים אותי מקרוב כנראה כבר יודעים את זה, אבל עבור אלה שלא, הרשו לי לספר משהו על עצמי: אני נוהג להכות את עצמי. פיזית. חזק מאוד. בעיקר בראש, בעורף ובירך.

המכות שאני נותן לעצמי – באופן לא לגמרי נשלט, יש לציין – הן ביטוי חיצוני לאנרגיה שמתפרצת בתוכי בתגובה לרגשות שונים. לעיתים אלה רגשות חיוביים כמו התלהבות, אך לרוב אלה רגשות שליליים כמו כעס ותסכול. יש בי הרבה מאוד כעס. כעס על עצמי, על הסובבים אותי ועל העולם. כעס שגם הסובבים אותי נאלצים להתמודד איתו בגלל הרעש של המכות, שלעיתים קרובות מוציא את קרוביי מדעתם, והדאגה שלהם לשלומי.

הכעס שלי (ושל כולם, אני מניח) נובע מוולטשמרץ. מתוך ויקיפדיה העברית: "וֶלְטְשְמֶרְץ – בעברית צער העולם (מגרמנית Weltschmerz, מילולית "כאב־עולם") הוא מונח פילוסופי או פסיכולוגי שנטבע לראשונה על ידי הסופר הגרמני ז'אן פול (1763-1825). הוא מתאר את תחושתו המלנכולית של מי שמבין כי הממשות הפיזית לא תוכל לעמוד לעולם בדרישותיה של הרוח, או את מגבלותיו שלו עצמו". במילים אחרות, הוולטשמרץ הוא התגובה הרגשית של הפרט לפער בין הרצוי למצוי, או לכל מה שהופך את המציאות לפחות מאידאלית בעיניו.

במקרה שלי, הוולטשמרץ בא לעיתים קרובות בתגובה למחשבות שנדמה שצצו בראשי ללא סיבה. זה יכול להיות דיון היפותטי שמתנהל אצלי בראש על סוגיה עקרונית, חווית עבר לא נעימה שנזכרתי בה או חוסר שביעות רצון כללי מהעולם – כשאני נותן למחשבות שלי לטייל בלי כל כיוון מוגדר, בסוף הן תמיד מגיעות לשם. זה השלב שבו אני מתחיל להכות את עצמי. לא עובר יום בלי שזה קורה כמה פעמים, בעוצמות שונות. כמי שמתמודד עם ויסות רגשי נמוך במיוחד, כל פגם הכי קטן בקיום נחווה אצלי כמצדיק אלימות עצמית. הכאב הגופני שגורמות המכות כמובן לא עוזר, אך הוא מתגמד בהשוואה לכאב הנפשי שגורם להן מלכתחילה.

אך יש תקופות בהן המכות פוחתות. זה קורה אחת לכמה שבועות, כשהוולטשמרץ מגיע לרמה כזאת שהרוח הלוחמנית האופיינית לי שוככת ואני מרים ידיים. כשנדמה שהמצב כה נורא שכבר אין טעם לנסות לשנותו. כשאני נכנס לדיכאון. בימים כאלה נדמה שאכפת לי עד כדי כך שכבר לא אכפת לי בכלל. בימים כאלה, אני פשוט רוצה לא להיות.

לרוב זה קורה בסופי שבוע. הביטוי החיצוני המקובל של המכות מוחלף בשתיקה, בכי ואי-שיתוף פעולה עם הסובבים אותי. זהו מחזור קבוע, ולכן אני תמיד מזכיר לאלה שמנסים להוציא אותי מהמשבר הזמני שזה רק עניין של זמן עד ששוב אהיה במשבר דומה. והאמת? כשאני במשבר כזה, אני פשוט לא רוצה שהוא יסתיים. ברגעים האלה אני מרגיש רמה אחרת של הבנה עצמית ונכונות למי שאני. ברגעים האלה אני כבר לא מרגיש צורך להתעמת, ובהיעדר הדחף הלוחמני פוחתת משמעותית האלימות העצמית.

אז אני נאחז בדיכאון, מתמסר אליו ועושה כל שביכולתי כדי להאריך אותו כמה שיותר. בסוף הרגש הדיכאוני תמיד חולף, אך מחשבות והתנהגויות מסוימות יכולות לשמר אותו ואף לקחת אותו כמה צעדים אחורה כשהוא בשלבי היעלמות. למה שארצה לחזור לשגרה שלי? שגרה משעממת, מתסכלת ומלאת מלחמות, רובן שלי מול עצמי. שגרה שמתאפיינת בחוסר שביעות רצון קיצוני, בין אם מדברים הנוגעים לחיים האישיים שלי, כגון תחושת הבדידות שלי וחוסר העניין ביומיום, ובין אם מדברים ברומו של עולם, כגון פוליטיקה וטבע האדם. שגרה מלאת הכאה עצמית, הן נפשית והן פיזית.

אפילו כשאני לא בדיכאון, אני נשאר לפעמים במיטה עד שעה מאוחרת. אם אין לי באותו יום עיסוק קבוע מראש, למה לי לקום? למה שארצה להתחיל עוד יום של השגרה המרה שלי? הפיתוי להישאר במיטה הרכה והנעימה שלי גדול מאוד. ולעיתים קרובות אני שואל את עצמי, למה לי להמשיך לחיות בכלל?

ובכן, יש סיבה שאני בוחר בחיים: אני מספר לעצמי שהעולם מקום טוב יותר איתי מאשר בלעדיי. בין אם מדובר במשפחה ובחברים שלי שאוהבים אותי ונהנים מנוכחותי, ובין אם מדובר בתושבי העולם הגדול שרובם אפילו לא מודעים לקיומי, יש מי שמרוויח מהקיום שלי. הפכתי את הדאגה לאחר למטרת חיי, לסיבה לקום מהמיטה ולהמשיך לעבוד על עצמי. איכות הסביבה, זכויות בעלי חיים וצדק חברתי הם בין המטרות למענן אני פועל באפיקים שונים. כך אני מצדיק את קיומי, למרות הרצון החוזר לעיתים קרובות לסיים הכול. כי מי ייתן קול להשקפת העולם שלי אם לא אני? או כמו שאומר הבלש ויליאם סומרסט, בגילומו של מורגן פרימן, בסוף הסרט "שבעה חטאים": "ארנסט המינגווי כתב פעם, "העולם הוא מקום טוב ושווה להילחם עבורו". אני מסכים עם החלק השני".

אולי יש בזה משום מגלומניה וחשיבות עצמית מופרזת, אבל נכון לעכשיו, אני עדיין מאמין בפוטנציאל שלי לעשות את העולם מקום טוב יותר. גם אם יוטב לי בלי העולם, אני עושה כמיטב יכולתי כדי להבטיח שלעולם ייטב יותר איתי. כדברי הפילוסוף הנודע פרידריך ניטשה: "לחיות פירושו לסבול, לשרוד פירושו למצוא פשר לסבל".