אף אחד מאיתנו לא הסכים לזה

נושא אחד שמעסיק אותי לא מעט הוא נושא ההסכמה. ליתר דיוק, מעסיקה אותי השאלה עד כמה אנחנו צריכים את הסכמתו של האחר כדי לקבל החלטות שישפיעו על חייו. אני חושב שהשאלה הזאת בוערת במיוחד בשיח הציבורי בשנים האחרונות, בעיקר בהקשר של הטרדה מינית ותנועת MeToo. במציאות בה אפילו לנגיעה לא רצויה באדם ישנן השלכות חוקיות וחברתיות, אני חושב שמתבקש לדון בשאלת ההסכמה בהקשר של ההחלטה הראשונה שנעשית לגבי כל אדם: הבאתו לעולם.

על פניו, זה עשוי להישמע מגוחך. אף אחד לא יכול לתת את הסכמתו לשום דבר לפני שאפילו נוצר, ולכן אין לתלות דבר בהסכמה כזאת. אך האם חוסר היכולת שלנו לקבל את הסכמת הפרט נותנת לנו את הזכות לקבל החלטה בשמו? ובכן, זאת שאלה מורכבת מאוד בעיניי.

האם בעל שאשתו לוקה בתסמונת נעילה מוחלטת (Total locked-in syndrome), תסמונת שהלוקים בה נמצאים בהכרה מלאה אך אינם יכולים לדבר או לזוז כלל, רשאי לקיים עימה יחסי מין בלי שקיבל את הסכמתה המפורשת, רק משום שאין ביכולתה לתת את הסכמתה (או את סירובה)? לפי החוק, ואני מקווה שגם רובו המוחלט של הציבור, בהחלט לא – ומעשה כזה יחשב לאונס. כנהוג לומר, "אם יש ספק, אין ספק" – ברירת המחדל במקרה כזה תהיה להניח שהתשובה שלילית.

אך האם זה תמיד פשוט עד כדי כך? לא ממש. החוק, וככל הנראה גם רובו המוחלט של הציבור, מתייחס בצורה שונה מאוד למצב בו מבוצעת החייאה באדם מחוסר הכרה. גם במקרה כזה אין ביכולתו של הפרט להסכים או לסרב לפעולה מסוימת המבוצעת בגופו, אך דווקא הימנעות מביצוע פעולה זו עשויה להיחשב לעבירה. במדינת ישראל, סעיף 1 לחוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח–1998, קובע: "(א) חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו. (ב) המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה לעניין חוק זה; בסעיף זה, "רשויות" – משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות."

כלומר, ביצוע החייאה באדם מחוסר הכרה לא רק שאינו נתפס כעבירה מוסרית, הוא נתפס כחובה מוסרית. אך מה מבדיל מצב זה מהמצב המתואר לעיל? אני מניח שהתשובה היא שבמצב של חוסר הכרה, פעולת החייאה הינה צורך קיומי. זאת בניגוד לקיום יחסי מין, שאינו צורך קיומי. אז אם נחזור לסוגיה הראשונה שהעליתי – זאת של הבאת ילדים לעולם – האם היא זהה מהבחינה הזאת לביצוע החייאה באדם מחוסר הכרה? איני סבור כך. הטיעון של "צורך קיומי" אינו תקף לגבי מי שעדיין לא קיים, משום שצרכים קיומיים (או צרכים בכלל) נובעים מהקיום, והקיום עצמו אינו יכול להיחשב ל"צורך".

יש שיגידו שלמעשה אין הבדל מהותי בין שני המקרים. ההנחה היא שאדם מחוסר הכרה יודה לנו בדיעבד על החייאתו, ובדומה לכך, אדם פוטנציאלי יודה לנו על יצירתו. אך בשני המקרים קיים סיכוי, קטן או גדול, שמדובר בהנחה שגויה. ייתכן שאדם שעבר החייאה היה מעדיף למות, ושאדם שנולד היה מעדיף שלא להיוולד. אך יש מה שמבדיל את המצב הראשון מהשני. במצב הראשון, יהיה זה סביר להניח שאדם מחוסר הכרה רוצה לחיות, שכן רוב האנשים רוצים לחיות. במצב השני, האדם לא "רוצה" להיוולד, וההימור שאנחנו לוקחים בשמו לא נוגע לרצון שכבר קיים בו, אלא יהיה קיים רק לאחר מעשה. הבאת אדם לעולם אינה מענה על צורך, שכן היא זאת שמייצרת את הצורך מלכתחילה.

עכשיו הרשו לי לסבך את המצב עוד יותר: תארו לכם מצב בו הדרך היחידה להציל חייו של אדם מחוסר הכרה היא ביצוע שינוי בלתי הפיך בגופו, כגון כריתת גפיו. האם ההנחה שאדם רוצה לחיות הינה סבירה גם בתנאים האלה? כנראה הרבה פחות, ולכן, לדעתי לאדם במצב כזה צריכה להינתן הזכות להתאבדות בסיוע רפואי במידה שירצה בכך כשישוב להכרה. אם אתם חושבים שאופציית ההתאבדות פותרת אותנו מאחריות גם במקרה של יצירת חיים, אתם מוזמנים לקרוא מאמר קודם שלי שמסביר למה הטיעון הזה אינו משכנע בעיניי (לקריאה לחצו כאן).

ואם לסבך את המצב אפילו יותר: מה הדבר הנכון מבחינה מוסרית לעשות באדם שאינו יכול להביע רצון לחיות או למות וייתכן שלעולם לא יוכל, כמו במקרה של תסמונת הנעילה המוחלטת שהזכרתי קודם? האם במצב כזה יש להמשיך לקיימו או לסיים את חייו ובכך לגאול אותו מייסוריו? התשובה היא שאיני יודע, וזהו תחום אפור. כמו כשמקבלים החלטה בשם תינוק או בעל חיים לא-אנושי, יש לנסות שההחלטה תעלה בקנה אחד עם האינטרס של הפרט, ובמקרים מסוימים קשה מאוד להעריך מהו אותו אינטרס. אך כפי שציינתי, אינטרסים יש רק למי שכבר קיים, ולכן שאלה זו לא נוגעת לפרטים פוטנציאליים.

החיים הם סוג של עסקת חבילה, הכוללת דברים טובים וגם לא מעט דברים רעים. לצד כל ההנאות והסיפוק שבחיים ישנו גם סבל רב, המגיע בצורת דיכאון, טראומה, שכול, מחלות, הזדקנות וכדומה. כשאין ביכולתנו לדעת אפילו איך מישהו יגיב אם ניגע בו בצורה כלשהי, איך אפשר לדעת אם יהיה מעוניין בחבילה כה מורכבת ומלאת סבל כמו החיים עצמם? ובכלל, האם העובדה שמישהו מרוצה בדיעבד ממה שכפינו עליו פירושה שלא היה זה פסול מצידנו לכפות את זה עליו מלכתחילה? מהסיבות האלה, לצד סיבות אחרות, אני סבור שאל-הורות הינה הבחירה המוסרית ביותר.