עוברים כל גבול: המדע של סרטי "כוכב הלכת המופלא" (באנגלית: Breaking Boundaries: The Science of Our Planet) הוא סרט תיעודי של נטפליקס, המהווה קריאת השכמה לאנושות. הסרט, בקריינותו של סר דייוויד אטנבורו, שקריין גם את הסדרה "כוכב הלכת המופלא", עוקב אחר יוהאן רוקסטרום, פרופסור שוודי למדעי הסביבה. כבר בתחילת הסרט אומר אטנבורו על רוקסטרום, "הוא ועמיתיו ברחבי העולם גילו כנראה את התובנה המדעית החשובה ביותר של ימינו". כלומר, מדובר באיש שכדאי להקשיב לו.

רוקסטרום ועמיתיו גילו שישנן תשע מערכות השומרות על יציבות כדור הארץ, תשעה גבולות שפריצתם תגרום ליציבות בה אנחנו תלויים לקרוס. הסרט מפרט מהם אותם גבולות, והחדשות הרעות הן שכבר חצינו לפחות ארבעה מתוכם: אקלים, אובדן יער, חומרים מזינים ומגוון ביולוגי.

הסרט לוקח את הצופה למסע ברחבי העולם דרך צילומים מרהיבים של נופים ובעלי חיים שונים. קרחונים, יערות, שוניות אלמוגים ועוד – עוד לפני שמספיקים להנות מיופיים, הסרט כבר מזכיר שכל אלה חיוניים להמשך החיים על פני כדור הארץ, וכולם עלולים להיעלם בעתיד הלא רחוק. תקופת ההולוקן, העידן הגיאולוגי שאפשר את קיומנו עד כה בכך שסיפק לנו מזון, מי שתייה ואוויר נקי לנשימה, אינה עוד. כפי שמסביר אטנבורו, "מדענים הכריזו לאחרונה שתקופת ההולוקן הסתיימה ושאנו כעת בתקופת האנתרופוקן, עידן האדם, שכן אנחנו עכשיו המניע העיקרי לשינוי על פני כדור הארץ".

לצד רגשות האשמה וחוסר האונים בהם ממלא הסרט את הצופה, יש גם תקווה. הסרט מזכיר שכמו שביכולתו של האדם להרוס, ביכולתו גם לתקן. בחירה באנרגיה מתחדשת, נטיעת עצים, מעבר לתזונה מן הצומח ושימוש חוזר בחומרי גלם הם בין הצעדים שאפשר לנקוט למען עתיד טוב יותר. אירועים אחרונים כמו שריפות הענק באוסטרליה והתפרצות מגפת הקורונה הם רק תחילת האסון הכבד שאנו ממיטים על עצמנו. הסרט מבהיר שעתידנו בידינו והכול עניין של בחירה. אין לנו זמן לבזבז, צריך לפעול עכשיו.

…..

בימוי: ג'ונתן קליי

שנת יציאה: 2021

משך הקרנה: 74 דקות

שפה: אנגלית

מדינה: הממלכה המאוחדת, ארצות הברית

לדף הסרט באתר נטפליקס, כולל קדימון מתורגם, לחצו כאן.

כמי שמשתתף לעיתים קרובות בהפגנות, יוצא לי לשמוע מעוברי אורח לא מעט טיעונים המנוגדים להשקפותיי. כך למשל, כשהשתתפתי בהפגנה נגד ניסויים בבעלי חיים, שמעתי מעוברת אורח את הטיעון שיחסו של האדם לבעלי חיים לא-אנושיים מוצדק משום שבטבע, לדבריה, "החזק שולט". אם זה נשמע לכם מוכר, זה ככל נראה כי מדובר בעיוות של הביטוי המוכר יותר, "החזק שורד". הביטוי הזה, שמשמש לעיתים קרובות להצדקת פגיעה בבעלי חיים לא-אנושיים על-ידי האדם, הוא בעצמו עיוות של ביטוי מתחום האבולוציה הדרווינית: "הישרדות הכשירים ביותר" ("Survival of the fittest"). הביטוי, אותו טבע הרברט ספנסר בספרו "עקרונות הביולוגיה" (1864), מתאר את מנגנון הברירה הטבעית. פירוש המילה "כשירות" בהקשר הביולוגי הוא, לפי ויקיפדיה העברית, "סיכויו של פרט לשרוד ויכולתו להתרבות בסביבה נתונה ביחס לשאר הפרטים באוכלוסייה שלו". כל תכונה שמגדילה סיכוי זה – לא רק חוזק – מעלה את כשירותו של הפרט. כך למשל, במצב בו זמינותם של מקורות מזון נמוכה יחסית, כשירותם של בעלי חיים קטנים, שגופם דורש פחות מזון, עשויה להיות גבוהה מזאת של בעלי חיים גדולים וחזקים מהם.

אז איך התגלגל הביטוי מ"הישרדותם של הכשירים ביותר" ל"החזק שורד" ומשם ל"החזק שולט"? אני חושב שמדובר במקרה של סימון המטרה מסביב לחיצים: אנשים מסוימים מעוותים את העובדות כדי להגיע למסקנה הרצויה, ובמקרה הזה, המסקנה הרצויה היא שזכותו הטבעית של האדם לנהוג במינים אחרים של בעלי חיים בכל דרך שרק ירצה. אני יכול רק לשער מה יהיה הגלגול הבא של הביטוי – אולי "החזק שוחט". דבר אחד בטוח: אנשים רבים יעדיפו להתאים את המציאות לרצונותיהם מאשר להתאים את רצונותיהם למציאות.

פעמים רבות נתקלתי במנטרה שעלינו להיות גאים במי שאנחנו. המנטרה הזאת עולה לעיתים קרובות בהקשר של קהילת הלהט"ב כתגובת נגד לעוינות שחבריה חווים לעיתים קרובות על רקע השתייכותם אליה. המנטרה הזאת קרובה אליי במיוחד בשל אבחנתי על הרצף האוטיסטי, מה שכונה בעבר "תסמונת אספרגר". לאנשים על הרצף מוקדש חג האוטיסטים הבינלאומי החל מדי שנה ב-18 ביוני וידוע גם כ"יום הגאווה האוטיסטית". נראה שהרעיון שעלינו להיות גאים במי שאנחנו מהווה חלק בלתי נפרד ממאבקן של קבוצות שונות להכרה וקבלה, אך האם זה חייב להיות כך?

אני לא מתבייש באבחנה שלי, אבל גם לא הייתי אומר שאני גאה בה – אני פשוט מכיר בה. למה שאחוש גאווה על משהו שלחלוטין אינו בשליטתי וגם אינו חיובי בהכרח? פשוט כי זה חלק בלתי נפרד ממי שאני? הרי פסיכופתיה היא חלק בלתי נפרד מאישיותו של הפסיכופת, אז האם עליו להתגאות בה? אני חושב שיש לשמור את הגאווה להישגים אישיים, לא לתכונות מולדות. אני לא רואה סיבה שאקבל קרדיט, מעצמי או מאחרים, על משהו שלא עשיתי דבר כדי "להשיג". אני לא חושב שהרעיון שעליי להתגאות בהיותי על הרצף הוגן יותר מהרעיון שעליי להתבייש בזה, כי שניהם צדדים שונים של אותו מטבע.

אולי במקום לומר, "אני אוטיסט גאה", עדיף לומר, "אני אוטיסט ושלם עם זה".

פעם פרסמתי בקבוצת היכרויות בפייסבוק פוסט בו סיפרתי על מקרה בו בחורה שקבעה איתי דייט ביטלה אותו זמן קצר לאחר מכן. עד היום אני לא יודע למה היא בחרה לבטל את הדייט, אך כפי שציינתי בפוסט, אני חושד שזה קשור לעובדה שסיפרתי לה בשיחת טלפון שאני מאובחן על הרצף האוטיסטי.

הפוסט גרר לא מעט תגובות תומכות ומחזקות, שתיים מהן זכורות לי במיוחד: אחת בה נכתב שאנשים על הרצף "טובים יותר" מאנשים שאינם על הרצף, ואחת בה נכתב שלאנשים על הרצף יש IQ של "150 ומעלה". בעוד בתגובה הראשונה מובעת דעה אישית, בתגובה השנייה מובא נתון שאינו נכון עובדתית. אני בטוח שמאחורי שתי התגובות היו כוונות טובות, אבל אני לא בטוח שתגובות כאלה טובות לי ולאנשים אחרים על הרצף.

אנשים על הרצף סובלים מסטיגמות כבר שנים. רבים מאמינים שאנשים על הרצף הם בעלי מנת משכל נמוכה במיוחד. מנגד, כפי שעולה מהתגובה השנייה שציינתי, ישנה גם התפיסה ההפוכה, לפיה אנשים על הרצף הם בעלי מנת משכל גבוהה במיוחד. שתי התפיסות מכלילות ויש בהן משום דעה קדומה. התפיסה השנייה עשויה להיתפס כפחות מעליבה מהראשונה, אך לדעתי שתיהן לא הוגנות כלפי אנשים על הרצף, ושתיהן מזיקות.

ישנה תופעה חברתית בה קבוצות שסבלו זמן רב מסטריאוטיפים שליליים מקבלות פתאום סטריאוטיפים "חיוביים". כך, למשל, שחורים נתפסים לעיתים קרובות כספורטאים טובים יותר מלבנים והומואים נתפסים כרגישים יותר מסטרייטים. אני חושב שבסופו של דבר, סטריאוטיפ "חיובי" הוא עדיין סטריאוטיפ, וככזה, יש לו פוטנציאל להזיק לחברי הקבוצה בה הוא דבק, משום שהוא גורם לפיתוח ציפיות מסוימות מהם, שרבים מהם לא יוכלו לעמוד בהן. גם אם לסטריאוטיפ יש ביסוס סטטיסטי, הוא גורם לנו להציב רף גבוה יותר לאינדיבידואלים בלי להכיר אותם באופן אישי, וככל שהרף גבוה יותר, כך גם הסיכוי להתאכזב.

אנשים ממילא נוטים לתייג אלה את אלה לפי מאפיינים מסוימים, ואני לא רואה תועלת בכך שאנחנו רואים אחרים כשונים מאיתנו או דומים לנו יותר משהם באמת. אני חושב שעדיף לבחון כל מקרה לגופו, ולא להניח שאנחנו יודעים על אחרים יותר משאנחנו באמת יודעים.

שתי שורות משירו של דויד גרוסמן, "שירת הסטיקר", לכדו את תשומת ליבי – הראשונה, "מי שנולד הרוויח", והשנייה, מעט אחריה, "ומי שלא נולד הפסיד". שורות אלה העלו בי את השאלות: מה מי שנולד הרוויח? ומה מי שלא נולד הפסיד? התשובה לשאלה הראשונה, לדעתי, היא שמי שנולד הרוויח את הרגשות החיוביים בחיים. את תשובתי לשאלה השנייה אפשר לסכם במילה אחת: כלום.

כפי שאני רואה זאת, הפסד הוא מצב בו אינטרס כלשהו לא זוכה למענה. למי שלא קיים אין אינטרסים, כך שבהגדרה הוא אינו יכול "להפסיד". רק מי שנולד יכול להפסיד, ובמובן מסוים, כל מי שנולד מפסיד, משום שנגזר עליו לחוות רגשות שליליים שהיו נחסכים ממנו לולא נולד.

אישית, אני דוגל באנטי-נטליזם, או התנגדות לילודה. יש לכך כמה סיבות, אך כעת אני רוצה להתמקד באחת, והיא טובת הילד. המשוואה שלי פשוטה: מי שנולד עלול להצטער שנולד, בעוד מי שלא נולד לעולם לא יצטער שלא נולד. אם אביא ילדים לעולם, לא בטוח שיצטערו על כך, וייתכן שיחשבו שהרגשות החיוביים שיחוו בחייהם שווים את הרגשות השליליים איתם יאלצו להתמודד. הבעיה היא שבבחירה הזאת יש חוסר ודאות, מה שאין בבחירה שלא להביא ילדים לעולם. כאשר אנחנו מחליטים האם להביא ילדים לעולם, אנחנו לוקחים הימור בשמם, אבל רק כאשר אנחנו בוחרים שלא להביא ילדים לעולם מדובר בהימור בטוח לחלוטין.

אני לא חושב שאנחנו עושים עוול לילדינו כשאנחנו בוחרים שלא להביאם לעולם, אבל תמיד קיימת האפשרות שאנחנו עושים להם עוול כשאנחנו בוחרים להביאם לעולם. אם לצטט את הסופר האמריקאי תומאס ליגוטי, "אי-קיום מעולם לא פגע באף אחד. קיום פוגע בכל אחד".

ים של פלסטיק (באנגלית: A Plastic Ocean) הוא סרט תיעודי העוסק בבעיית הפלסטיק בעולם בכלל ובאוקיינוסים בפרט. הסרט התחיל את דרכו כשהעיתונאי והקולנוען קרייג ליסון יצא להגשים את חלום הילדות שלו לצלם לווייתנים כחולים. החיפוש אחר לווייתנים כחולים הפגיש את ליסון מקרוב עם זיהום הפלסטיק החמור באוקיינוסים, שהפך לנושא העיקרי של הסרט.

הסרט מציג נתונים מדאיגים למדי, כגון העובדה שבעשר השנים שקדמו לו יוצר יותר פלסטיק מאשר ב-100 השנים שקדמו להן. הפלסטיק, שאינו ניתן להשמדה, מוצא את דרכו לאוקיינוסים ולבטניהם של בעלי חיים רבים. בסרט ישנם כמה תיעודים קשים, כגון נתיחת גופותיהן של ציפורים והוצאת כמויות גדולות של פלסטיק מקיבותיהן.

מהסרט עולה תמונת מצב עגומה במיוחד במספר מדינות. מדינת האיים טובאלו, המתוארת בסרט כ"מיקרוקוסמוס של העולם כולו", מכוסה כמעט כולה בפסולת פלסטיק שהתושבים נאלצים לחיות בתוכה. בריאותם של תושבי המדינה ירודה, כשאחוזי הסרטן בה גבוהים במיוחד. גם במדינות מפותחות המצב מדאיג: בארצות הברית, למשל, נפטרים מ-34 מיליון טונות פלסטיק מדי שנה, מתוכם רק שבעה אחוזים ניתנים למחזור.

לצד הנתונים והתיעודים המטרידים, הסרט מציע כמה צעדים שאפשר לנקוט כדי להקטין את בעיית הפלסטיק. דרישה ממרכולים שיספקו מוצרי מזון באריזות נייר או ללא אריזות כלל, הימנעות משימוש במוצרים הנארזים באריזות אישיות או המיועדים לשימוש חד-פעמי והפעלת לחץ על ממשלות להפחית את השימוש בפלסטיק הם רק חלק מהפתרונות המוצעים. הסרט מציין לטובה את גרמניה, בה החוק מחייב מפעלי פלסטיק להיות אחראים למחזור או היפטרות מכל חומרי האריזה שהם מוכרים, ואת רואנדה, בה חל איסור על שימוש בשקיות פלסטיק. כפי שאומר ליסון בסוף הסרט, "אנחנו חולקים את הסיפור הזה כי הידע יעורר אכפתיות ומאכפתיות ייווצר שינוי".

הסרט זמין לצפייה בנטפליקס.

…..

בימוי: קרייג ליסון

שנת יציאה: 2016

משך הקרנה: 100 דקות

שפה: אנגלית

מדינה: הממלכה המאוחדת, הונג קונג

לדף הסרט באתר נטפליקס לחצו כאן.

יש המאמינים שאחרי מותנו, לפחות חלקנו, נמשיך להתקיים בעולם שכולו טוב – מקום שרבים מכנים "גן עדן". במקום הזה כביכול אין סבל, רק אושר. אישית, איני שותף לאמונה הזאת, ואני סבור שכולנו חדלים להתקיים כשאנחנו מתים. התלבטתי איזה מבין התסריטים האלה הייתי מעדיף, ואחרי שהקדשתי לא מעט מחשבה לנושא, הגעתי למסקנה שהם לא כל כך שונים זה מזה.

אני מאמין שהרגשות השליליים שלי הם חלק משמעותי ביותר ממי שאני. אם תנוטרל לחלוטין היכולת שלי לחוות את אותם רגשות, האם עדיין אהיה "אני"? אני חושב שלא. לקחת את היכולת שלי לסבול פירושו לשנות אותי עד כדי כך שאהיה משהו שונה לגמרי. בסופו של דבר, אין ממש הבדל בין אי-קיום נצחי לקיום נצחי בגן עדן, משום שבשני התסריטים האלה אני, כפי שאני מכיר את עצמי, חדל להתקיים.

אני רואה במוות סוג של שלמות. אפשר להגדיר את כל הרגשות החיוביים כפלוס ואת כל הרגשות השליליים כמינוס, ובמהלך החיים אלה נמצאים בתחרות מתמדת על דומיננטיות. המוות, לעומת זאת, הוא אפס – היעדר מוחלט של רגשות. הכי שלו שאפשר להיות, זה לא להיות.

אז אם המוות מושלם והחיים לא, האם פירוש הדבר שעליי לשאוף למות כמה שיותר מוקדם? לא בהכרח. אם נחזור למודל הפלוס והמינוס, החיים מספקים לנו פלוס – רגשות חיוביים – מה שהמוות אינו יכול לספק. אני בוחר לנצל את ההזדמנות המוגבלת שיש לי כדי להתנסות ברגשות האלה וכדי לעזור לאחרים לחוות מהם כמה שיותר. לגבי השלווה המוחלטת של המוות – אל דאגה, מתישהו זה יגיע.

בחודש הגאווה הזה ברצוני לסייע בהעלאת המודעות למאבקה של קבוצה שנותרת לרוב מתחת לרדאר: א-מיניים, הידועים גם כ"אייסים". לפי ויקיפדיה העברית, "א-מיניות מוגדרת כהיעדר משיכה מינית לאחרים, או לחלופין חוסר עניין בפעילות מינית או חוסר בתשוקה מינית".

בחברה שלנו, בה יש עיסוק רב במין ואנשים מוגדרים לעיתים קרובות לפי העדפותיהם המיניות, מאבקם של הא-מיניים לא זוכה לתשומת לב רבה כמו מאבקם של הלהט"ב. למעשה, יש ויכוח האם א-מיניים הם חלק מקהילת הלהט"ב.

ידוע שהומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים סובלים לעיתים קרובות מתיעוב ודה-לגיטימציה מצד החברה, אבל א-מיניים סובלים ממשהו אחר, מה שמכונה בפיהם "מחיקה". כיום גם רוב ההומופובים מכירים בקיומה של הומוסקסואליות כתופעה, גם אם הם רואים בה סוג של הפרעה או סטייה. א-מיניים, לעומת זאת, סובלים לעיתים קרובות מהתכחשות לקיומם. בעיני אנשים רבים, א-מיניות היא קונספט מומצא, ואין באמת אנשים שאין להם עניין במין. כאילו לא קשה מספיק לגרום לאחרים לקבל אותך כמו שאתה, א-מיניים נמצאים לרוב בשלב מוקדם יותר במאבק: לגרום לאנשים להכיר בעצם קיומם.

אף שאיני א-מיני, אני מזדהה מאוד עם מאבקם של א-מיניים להכרה וקבלה. האובססיה של החברה שלנו למין ומיניות מפריעה לי לעיתים קרובות, ואני נוטה להגדיר את היחסים שלי עם כל הקשור במין כ"מורכבים".

זכור לי מקרה בו שאלתי בקבוצת הכרויות בפייסבוק מתוך סקרנות את השאלה הבאה: "יש כאן כאלה שמעוניינים בזוגיות (גם) בלי סקס?". הפוסט שלי גרר לא מעט תגובות מזלזלות ואף תוקפניות, מתשובות עוקצניות כמו "חפש שותף לדירה", דרך ביקורת על עצם השאלה ועד המלצה ללכת לרופא שיבדוק אותי. המקרה הזה השפיע עליי רבות ורק הגביר את העניין שלי בא-מיניות כתופעה. בעקבות אותה חוויה לא נעימה, חיפשתי באינטרנט עוד מידע על א-מיניות ונכנסתי לפורומים של א-מיניים, ומשם אף הגעתי לכמה מפגשים של א-מיניים במרכז הגאה בתל אביב. כך למדתי שגם בקהילה הגאה ישנה התנכרות לא-מיניים.

"מישהי באיזו קבוצה טענה שאייסים לא חווים מספיק דיכוי כדי להיחשב חלק מהקהילה", סיפרה לי שלי, בחורה א-מינית עימה התכתבתי. "הרגשתי רע בשביל אייסים הטרו-רומנטיים (שזה היה מכוון אליהם), כי אני חושבת שבסופו של דבר בשביל אנשים שלא מקהילת הלהט"ב+ כולנו אותו דבר. מוזרים".

אייספוביה (סלידה, רתיעה ופחד משולל היגיון מא-מיניים) היא תופעה אמיתית. בתור אחד שאינו א-מיני או להט"ב, ייתכן שאין זה מקומי לנסות להכריע בשאלת השתייכותם של א-מיניים לקהילה. עם זאת, בתור מי שדוגל בקבלת השונה, אני חושב שיש לקבל את כל אלה מאותה סיבה. בואו נזכיר לכולם בחודש הגאווה הזה שמותר לאהוב, ואהבה לא חייבת להיות בעלת אופי מיני.

משחק השנהב (באנגלית: The Ivory Game) הוא סרט תיעודי של נטפליקס העוסק בסחר בשנהב. הסרט לוקח את הצופה לאפריקה, שם מתרחש הציד האכזרי של פילים בשביל שנהביהם ושל קרנפים בשביל קרניהם, ולמזרח הרחוק, שם אלה נמכרים בסכומי עתק.

הסרט מציג כמה מהצדדים המכוערים ביותר של המין האנושי, כשאכזריות ותאוות בצע קיצוניות מככבות בו. מנגד, הסרט מציג לנו אנשים מתחומים שונים וממקומות שונים בעולם המסכנים את חייהם כדי להבטיח את עתידם של בעלי החיים עליהם מאיימת תעשיית הדמים הזאת.

מדובר במלחמה נגד מינים שלמים של בעלי חיים. כפי שמסביר בסרט קרייג מילאר, אחראי אבטחה בקרן "ביג לייף", קניה, "הסוחרים בשנהב רוצים למעשה בהכחדתם של הפילים. ונראה שזו הסכנה הגדולה ביותר. ככל שיהיו פחות פילים, המחירים יעלו יותר. ככל שהמחירים יעלו, ככה אנשים ירצו יותר להרוג אותם. וזה מעגל שלא נגמר לעולם. ובסופו של דבר הוא יגרום בדיוק למה שהם רוצים. הכחדה".

הסרט מספק הצצה קטנה לחייהם של הפילים האפריקאים, וייתכן שתלמדו ממנו דבר או שניים על אותם יצורים מופלאים. מוות של פיל אחד גורם יגון רב לחבריו ללהקה. פילים שבים לבקר במקומות בהם מתו פילים אחרים, ולעיתים הם אף אוספים חטים שנלקחו מפגר מסוים ומשיבים אותם לאותו הפגר.

ליוצרי הסרט חשוב שנדע מה מונח על כף המאזניים ובאיזה אובדן גדול מדובר, לפילים וגם לאדם. כדי להציל את הפילים וכדי למנוע הזנה של פשע בינלאומי, יש לעצור את הסחר בשנהב. הסרט נחתם במילים, "בינתיים, פיל נהרג כל 15 דקות לערך. המאבק נמשך".

…..

בימוי: קיף דייווידסון, ריצ'רד לדקאני

שנת יציאה: 2016

משך הקרנה: 112 דקות

שפה: אנגלית

מדינה: ארצות הברית, אוסטריה

לדף הסרט באתר נטפליקס, כולל קדימון מתורגם, לחצו כאן.