טלה (באיסלנדית: Dýrið; באנגלית: Lamb) הוא סרט איסלנדי בהפצתה של חברת הבידור העצמאית A24. קשה לשייך את הסרט לסוגה מסוימת, אך יש בו אלמנטים של דרמה, אימה ופנטזיה. הסרט מספר את סיפורו של זוג חוואים, מריה (נומי ראפאס) ואינגבר (הילמיר סנאר גודנסון), המחליט לאמץ טליה שנולדה בחווה שלהם כאילו הייתה בתם, למורת רוחה של אימה הביולוגית הכבשה. כדי להימנע מספוילרים, לא ארחיב עוד על עלילת הסרט, אך אציין שהוא עוסק בנושאים כגון הורות, שכול ומקומו של האדם בטבע ויחסיו עם מינים אחרים.

בסרט אין הרבה דיאלוגים, אך יש בו לא מעט צילומי נוף של הטבע האיסלנדי המרהיב. לאורך הסרט ישנה אווירת מתח הלוכדת את תשומת ליבו של הצופה, שצפוי לחוות מספר טלטלות עם התפתחות העלילה. את התסריט לסרט כתב סיון, משורר, סופר ומחזאי איסלנדי ידוע, יחד עם במאי הסרט, ואלדימר יוהנסון, והוא מושפע מהפולקלור האיסלנדי ומכיל הרמזים תרבותיים ועומק אלגורי שמותיר מקום רב לפרשנות. זהו סרט שנשאר עם הצופה זמן רב לאחר הצפייה בו, ומעורר מחשבות ודיונים באשר למשמעותו וללקחים שאפשר להפיק ממנו. הבמאי יוהנסון טען בריאיון שלא פחות משמונה אנשים אמרו לו שהפסיקו לאכול בשר אחרי שצפו בסרט (לריאיון המלא לחצו כאן).

הסרט הוקרן בפסטיבל קאן ובפסטיבל ירושלים ואף נבחר לייצג את איסלנד באוסקר, אך לא זכה במועמדות. הסרט זמין לצפייה ב-yesVOD.

…..

בימוי: ואלדימר יוהנסון

שנת יציאה: 2021

משך הקרנה: 106 דקות

שפה: איסלנדית

מדינה: איסלנד, שוודיה, פולין

לדף הסרט באתר A24, כולל קדימון, לחצו כאן.

אחרי שכתבתי בבלוג זה על השקפתי האנטי-נטליסטית – השקפה המתנגדת לילודה (לקישור לחצו כאן), קיבלתי תגובה הגורסת כי הבאת ילד לעולם אינה כופה עליו דבר, משום שתמיד יש לו האפשרות להתאבד אם לא ירצה לחיות. לדעתי, זהו פישוט יתר של הסוגיה.

יצר ההישרדות הוא מהיצרים החזקים ביותר של בעלי חיים בכלל ושל האדם בפרט, וקשה שלא להיכנע לו גם במצבים של סבל קיצוני. כמו כן, לרוב האנשים יש קרובי משפחה ומכרים שאוהבים אותם ואף תלויים בהם, והתאבדות עלולה לגרום להם פגיעה שהרוב לא היו רוצים לגרום לאוהביהם ואהוביהם.

מרגע בואו של אדם לעולם, הוא נתון ללחצים פנימיים וחיצוניים חזקים מאוד להישאר בחיים, גם אם מדובר בחיים של סבל. זאת הסיבה שגם אנשים החיים תחת משטרים אפלים או סובלים ממחלות מייסרות לרוב בוחרים בחיים. אני חושב שהגישה ש"אם לא מתאים לך, תתאבד" מתעלמת מאותם לחצים ומציגה את הבחירה כפשוטה בהרבה מכפי שהיא באמת.

התאבדות אינה שקולה לאי-היוולדות, משום שנטל הבחירה הוא על הפרט ולא על הוריו, אחרי שהוטל עליו ללא הסכמתו. האם מוסרי להביא מישהו לעולם בידיעה שיהיה לו כה קשה לעזוב אם ירצה בכך?

כבר כתבתי בעבר בבלוג זה על הביטוי "החזק שולט", המשמש לעיתים קרובות כצידוק ליחסו המזלזל של האדם כלפי בעלי חיים לא-אנושיים (לקריאה לחצו כאן). בקטע שכתבתי התייחסתי למה שאני מאמין שהוא מקור הביטוי ולשאלת נכונותו העובדתית, אך ישנה שאלה נוספת בה אני מהרהר מדי פעם: האם אנשים שמשתמשים בביטוי הזה מאמינים בו באמת?

אני חושב שלאנשים נוח להסתתר מאחורי אמרות כמו "החזק שולט" כאשר הם בתפקיד ה"חזק", אך האם עדיין היו דבקים בו לו החזק היה מישהו אחר, והם היו בעמדת ה"חלש"? אני בספק. רוב היצירות הבדיוניות העוסקות בפלישת חוצנים לכדור הארץ מתארות את החוצנים כחזקים ומתקדמים טכנולוגית יותר מהאדם, אך דווקא האדם מוצג בהן בדרך כלל בתפקיד ה"גיבור". ספרים וסרטי קולנוע כמו "היום השלישי" (1996) מספרים את סיפור הפלישה מנקודת מבטן של דמויות אנושיות, מה שמעורר בקורא/צופה אמפתיה כלפי צידו האנושי של המתרס וגורם להם להרגשת סיפוק כשבני האדם מנצחים בסוף על אף נחיתותם לכאורה. אך אם אנחנו באמת מאמינים בעיקרון "החזק שולט", אין אנחנו אמורים להזדהות דווקא עם החוצנים, ולרצות שהם ינצחו? למה בני אדם בוחרים בדרך כלל לראות את הדברים מנקודת המבט שלהם, גם כשאינם ה"חזקים"?

לתפיסה הזאת קוראים אנתרופוצנטריות, או "האדם במרכז". לפי תפיסה זו, לא החזק שולט, אלא האדם – שכן זוהי זכותו הטבעית בין אם הוא החזק ובין אם לא. הצידוק לתפיסה זו הוא לרוב, "אני בן אדם, לכן בני אדם הכי חשובים בעיניי" או משהו דומה.

ובכן, אני בן אדם. אני גם גבר לבן וסטרייט. האם זה אומר שעליי לראות את כל מי שלא עונה להגדרה זו כחשוב פחות? יש שיגידו שלא, משום שחברה אנושית בה מתקיימים שוויון מגדרי וגזעי וחירות מינית היא חברה אנושית משגשגת ובריאה יותר, כך שדאגה לאינטרסים של בני ובנות אדם השונים ממני היא למעשה אינטרס שלי. בעיניי, הבעיה בטיעון זה היא שהוא עדיין שם את האינטרסים שלי מעל אלה של אחרים. לפי הטיעון, עליי להתחשב באינטרסים של אחרים לא משום שהם לא פחות ראויים משלי, אלא בגלל החפיפה ביניהם. אז מה יקרה אם אנשים בעמדות כוח יגיעו פתאום למסקנה שאין חפיפה בין האינטרסים? האם זה ייתן להם לגיטימציה לשלול מבני אדם אחרים את זכויותיהם, כמו שקרה בגרמניה הנאצית ובאיראן שלאחר המהפכה?

אני חושב שעליי להתחשב באינטרסים של אחרים – אנושיים ולא-אנושיים – לא משום שהאינטרסים שלהם הם האינטרסים שלי, אלא משום שהם מקבילים לשלי, וחשובים לא פחות. אם איני מוכן שחזקים ממני ידכאו אותי, מן הראוי שלא אדכא חלשים ממני.

עוברים כל גבול: המדע של סרטי "כוכב הלכת המופלא" (באנגלית: Breaking Boundaries: The Science of Our Planet) הוא סרט תיעודי של נטפליקס, המהווה קריאת השכמה לאנושות. הסרט, בקריינותו של סר דייוויד אטנבורו, שקריין גם את הסדרה "כוכב הלכת המופלא", עוקב אחר יוהאן רוקסטרום, פרופסור שוודי למדעי הסביבה. כבר בתחילת הסרט אומר אטנבורו על רוקסטרום, "הוא ועמיתיו ברחבי העולם גילו כנראה את התובנה המדעית החשובה ביותר של ימינו". כלומר, מדובר באיש שכדאי להקשיב לו.

רוקסטרום ועמיתיו גילו שישנן תשע מערכות השומרות על יציבות כדור הארץ, תשעה גבולות שפריצתם תגרום ליציבות בה אנחנו תלויים לקרוס. הסרט מפרט מהם אותם גבולות, והחדשות הרעות הן שכבר חצינו לפחות ארבעה מתוכם: אקלים, אובדן יער, חומרים מזינים ומגוון ביולוגי.

הסרט לוקח את הצופה למסע ברחבי העולם דרך צילומים מרהיבים של נופים ובעלי חיים שונים. קרחונים, יערות, שוניות אלמוגים ועוד – עוד לפני שמספיקים להנות מיופיים, הסרט כבר מזכיר שכל אלה חיוניים להמשך החיים על פני כדור הארץ, וכולם עלולים להיעלם בעתיד הלא רחוק. תקופת ההולוקן, העידן הגיאולוגי שאפשר את קיומנו עד כה בכך שסיפק לנו מזון, מי שתייה ואוויר נקי לנשימה, אינה עוד. כפי שמסביר אטנבורו, "מדענים הכריזו לאחרונה שתקופת ההולוקן הסתיימה ושאנו כעת בתקופת האנתרופוקן, עידן האדם, שכן אנחנו עכשיו המניע העיקרי לשינוי על פני כדור הארץ".

לצד רגשות האשמה וחוסר האונים בהם ממלא הסרט את הצופה, יש גם תקווה. הסרט מזכיר שכמו שביכולתו של האדם להרוס, ביכולתו גם לתקן. בחירה באנרגיה מתחדשת, נטיעת עצים, מעבר לתזונה מן הצומח ושימוש חוזר בחומרי גלם הם בין הצעדים שאפשר לנקוט למען עתיד טוב יותר. אירועים אחרונים כמו שריפות הענק באוסטרליה והתפרצות מגפת הקורונה הם רק תחילת האסון הכבד שאנו ממיטים על עצמנו. הסרט מבהיר שעתידנו בידינו והכול עניין של בחירה. אין לנו זמן לבזבז, צריך לפעול עכשיו.

…..

בימוי: ג'ונתן קליי

שנת יציאה: 2021

משך הקרנה: 74 דקות

שפה: אנגלית

מדינה: הממלכה המאוחדת, ארצות הברית

לדף הסרט באתר נטפליקס, כולל קדימון מתורגם, לחצו כאן.

כמי שמשתתף לעיתים קרובות בהפגנות, יוצא לי לשמוע מעוברי אורח לא מעט טיעונים המנוגדים להשקפותיי. כך למשל, כשהשתתפתי בהפגנה נגד ניסויים בבעלי חיים, שמעתי מעוברת אורח את הטיעון שיחסו של האדם לבעלי חיים לא-אנושיים מוצדק משום שבטבע, לדבריה, "החזק שולט". אם זה נשמע לכם מוכר, זה ככל נראה כי מדובר בעיוות של הביטוי המוכר יותר, "החזק שורד". הביטוי הזה, שמשמש לעיתים קרובות להצדקת פגיעה בבעלי חיים לא-אנושיים על-ידי האדם, הוא בעצמו עיוות של ביטוי מתחום האבולוציה הדרווינית: "הישרדות הכשירים ביותר" ("Survival of the fittest"). הביטוי, אותו טבע הרברט ספנסר בספרו "עקרונות הביולוגיה" (1864), מתאר את מנגנון הברירה הטבעית. פירוש המילה "כשירות" בהקשר הביולוגי הוא, לפי ויקיפדיה העברית, "סיכויו של פרט לשרוד ויכולתו להתרבות בסביבה נתונה ביחס לשאר הפרטים באוכלוסייה שלו". כל תכונה שמגדילה סיכוי זה – לא רק חוזק – מעלה את כשירותו של הפרט. כך למשל, במצב בו זמינותם של מקורות מזון נמוכה יחסית, כשירותם של בעלי חיים קטנים, שגופם דורש פחות מזון, עשויה להיות גבוהה מזאת של בעלי חיים גדולים וחזקים מהם.

אז איך התגלגל הביטוי מ"הישרדותם של הכשירים ביותר" ל"החזק שורד" ומשם ל"החזק שולט"? אני חושב שמדובר במקרה של סימון המטרה מסביב לחיצים: אנשים מסוימים מעוותים את העובדות כדי להגיע למסקנה הרצויה, ובמקרה הזה, המסקנה הרצויה היא שזכותו הטבעית של האדם לנהוג במינים אחרים של בעלי חיים בכל דרך שרק ירצה. אני יכול רק לשער מה יהיה הגלגול הבא של הביטוי – אולי "החזק שוחט". דבר אחד בטוח: אנשים רבים יעדיפו להתאים את המציאות לרצונותיהם מאשר להתאים את רצונותיהם למציאות.

פעמים רבות נתקלתי במנטרה שעלינו להיות גאים במי שאנחנו. המנטרה הזאת עולה לעיתים קרובות בהקשר של קהילת הלהט"ב כתגובת נגד לעוינות שחבריה חווים לעיתים קרובות על רקע השתייכותם אליה. המנטרה הזאת קרובה אליי במיוחד בשל אבחנתי על הרצף האוטיסטי, מה שכונה בעבר "תסמונת אספרגר". לאנשים על הרצף מוקדש חג האוטיסטים הבינלאומי החל מדי שנה ב-18 ביוני וידוע גם כ"יום הגאווה האוטיסטית". נראה שהרעיון שעלינו להיות גאים במי שאנחנו מהווה חלק בלתי נפרד ממאבקן של קבוצות שונות להכרה וקבלה, אך האם זה חייב להיות כך?

אני לא מתבייש באבחנה שלי, אבל גם לא הייתי אומר שאני גאה בה – אני פשוט מכיר בה. למה שאחוש גאווה על משהו שלחלוטין אינו בשליטתי וגם אינו חיובי בהכרח? פשוט כי זה חלק בלתי נפרד ממי שאני? הרי פסיכופתיה היא חלק בלתי נפרד מאישיותו של הפסיכופת, אז האם עליו להתגאות בה? אני חושב שיש לשמור את הגאווה להישגים אישיים, לא לתכונות מולדות. אני לא רואה סיבה שאקבל קרדיט, מעצמי או מאחרים, על משהו שלא עשיתי דבר כדי "להשיג". אני לא חושב שהרעיון שעליי להתגאות בהיותי על הרצף הוגן יותר מהרעיון שעליי להתבייש בזה, כי שניהם צדדים שונים של אותו מטבע.

אולי במקום לומר, "אני אוטיסט גאה", עדיף לומר, "אני אוטיסט ושלם עם זה".

פעם פרסמתי בקבוצת היכרויות בפייסבוק פוסט בו סיפרתי על מקרה בו בחורה שקבעה איתי דייט ביטלה אותו זמן קצר לאחר מכן. עד היום אני לא יודע למה היא בחרה לבטל את הדייט, אך כפי שציינתי בפוסט, אני חושד שזה קשור לעובדה שסיפרתי לה בשיחת טלפון שאני מאובחן על הרצף האוטיסטי.

הפוסט גרר לא מעט תגובות תומכות ומחזקות, שתיים מהן זכורות לי במיוחד: אחת בה נכתב שאנשים על הרצף "טובים יותר" מאנשים שאינם על הרצף, ואחת בה נכתב שלאנשים על הרצף יש IQ של "150 ומעלה". בעוד בתגובה הראשונה מובעת דעה אישית, בתגובה השנייה מובא נתון שאינו נכון עובדתית. אני בטוח שמאחורי שתי התגובות היו כוונות טובות, אבל אני לא בטוח שתגובות כאלה טובות לי ולאנשים אחרים על הרצף.

אנשים על הרצף סובלים מסטיגמות כבר שנים. רבים מאמינים שאנשים על הרצף הם בעלי מנת משכל נמוכה במיוחד. מנגד, כפי שעולה מהתגובה השנייה שציינתי, ישנה גם התפיסה ההפוכה, לפיה אנשים על הרצף הם בעלי מנת משכל גבוהה במיוחד. שתי התפיסות מכלילות ויש בהן משום דעה קדומה. התפיסה השנייה עשויה להיתפס כפחות מעליבה מהראשונה, אך לדעתי שתיהן לא הוגנות כלפי אנשים על הרצף, ושתיהן מזיקות.

ישנה תופעה חברתית בה קבוצות שסבלו זמן רב מסטריאוטיפים שליליים מקבלות פתאום סטריאוטיפים "חיוביים". כך, למשל, שחורים נתפסים לעיתים קרובות כספורטאים טובים יותר מלבנים והומואים נתפסים כרגישים יותר מסטרייטים. אני חושב שבסופו של דבר, סטריאוטיפ "חיובי" הוא עדיין סטריאוטיפ, וככזה, יש לו פוטנציאל להזיק לחברי הקבוצה בה הוא דבק, משום שהוא גורם לפיתוח ציפיות מסוימות מהם, שרבים מהם לא יוכלו לעמוד בהן. גם אם לסטריאוטיפ יש ביסוס סטטיסטי, הוא גורם לנו להציב רף גבוה יותר לאינדיבידואלים בלי להכיר אותם באופן אישי, וככל שהרף גבוה יותר, כך גם הסיכוי להתאכזב.

אנשים ממילא נוטים לתייג אלה את אלה לפי מאפיינים מסוימים, ואני לא רואה תועלת בכך שאנחנו רואים אחרים כשונים מאיתנו או דומים לנו יותר משהם באמת. אני חושב שעדיף לבחון כל מקרה לגופו, ולא להניח שאנחנו יודעים על אחרים יותר משאנחנו באמת יודעים.

שתי שורות משירו של דויד גרוסמן, "שירת הסטיקר", לכדו את תשומת ליבי – הראשונה, "מי שנולד הרוויח", והשנייה, מעט אחריה, "ומי שלא נולד הפסיד". שורות אלה העלו בי את השאלות: מה מי שנולד הרוויח? ומה מי שלא נולד הפסיד? התשובה לשאלה הראשונה, לדעתי, היא שמי שנולד הרוויח את הרגשות החיוביים בחיים. את תשובתי לשאלה השנייה אפשר לסכם במילה אחת: כלום.

כפי שאני רואה זאת, הפסד הוא מצב בו אינטרס כלשהו לא זוכה למענה. למי שלא קיים אין אינטרסים, כך שבהגדרה הוא אינו יכול "להפסיד". רק מי שנולד יכול להפסיד, ובמובן מסוים, כל מי שנולד מפסיד, משום שנגזר עליו לחוות רגשות שליליים שהיו נחסכים ממנו לולא נולד.

אישית, אני דוגל באנטי-נטליזם, או התנגדות לילודה. יש לכך כמה סיבות, אך כעת אני רוצה להתמקד באחת, והיא טובת הילד. המשוואה שלי פשוטה: מי שנולד עלול להצטער שנולד, בעוד מי שלא נולד לעולם לא יצטער שלא נולד. אם אביא ילדים לעולם, לא בטוח שיצטערו על כך, וייתכן שיחשבו שהרגשות החיוביים שיחוו בחייהם שווים את הרגשות השליליים איתם יאלצו להתמודד. הבעיה היא שבבחירה הזאת יש חוסר ודאות, מה שאין בבחירה שלא להביא ילדים לעולם. כאשר אנחנו מחליטים האם להביא ילדים לעולם, אנחנו לוקחים הימור בשמם, אבל רק כאשר אנחנו בוחרים שלא להביא ילדים לעולם מדובר בהימור בטוח לחלוטין.

אני לא חושב שאנחנו עושים עוול לילדינו כשאנחנו בוחרים שלא להביאם לעולם, אבל תמיד קיימת האפשרות שאנחנו עושים להם עוול כשאנחנו בוחרים להביאם לעולם. אם לצטט את הסופר האמריקאי תומאס ליגוטי, "אי-קיום מעולם לא פגע באף אחד. קיום פוגע בכל אחד".

ים של פלסטיק (באנגלית: A Plastic Ocean) הוא סרט תיעודי העוסק בבעיית הפלסטיק בעולם בכלל ובאוקיינוסים בפרט. הסרט התחיל את דרכו כשהעיתונאי והקולנוען קרייג ליסון יצא להגשים את חלום הילדות שלו לצלם לווייתנים כחולים. החיפוש אחר לווייתנים כחולים הפגיש את ליסון מקרוב עם זיהום הפלסטיק החמור באוקיינוסים, שהפך לנושא העיקרי של הסרט.

הסרט מציג נתונים מדאיגים למדי, כגון העובדה שבעשר השנים שקדמו לו יוצר יותר פלסטיק מאשר ב-100 השנים שקדמו להן. הפלסטיק, שאינו ניתן להשמדה, מוצא את דרכו לאוקיינוסים ולבטניהם של בעלי חיים רבים. בסרט ישנם כמה תיעודים קשים, כגון נתיחת גופותיהן של ציפורים והוצאת כמויות גדולות של פלסטיק מקיבותיהן.

מהסרט עולה תמונת מצב עגומה במיוחד במספר מדינות. מדינת האיים טובאלו, המתוארת בסרט כ"מיקרוקוסמוס של העולם כולו", מכוסה כמעט כולה בפסולת פלסטיק שהתושבים נאלצים לחיות בתוכה. בריאותם של תושבי המדינה ירודה, כשאחוזי הסרטן בה גבוהים במיוחד. גם במדינות מפותחות המצב מדאיג: בארצות הברית, למשל, נפטרים מ-34 מיליון טונות פלסטיק מדי שנה, מתוכם רק שבעה אחוזים ניתנים למחזור.

לצד הנתונים והתיעודים המטרידים, הסרט מציע כמה צעדים שאפשר לנקוט כדי להקטין את בעיית הפלסטיק. דרישה ממרכולים שיספקו מוצרי מזון באריזות נייר או ללא אריזות כלל, הימנעות משימוש במוצרים הנארזים באריזות אישיות או המיועדים לשימוש חד-פעמי והפעלת לחץ על ממשלות להפחית את השימוש בפלסטיק הם רק חלק מהפתרונות המוצעים. הסרט מציין לטובה את גרמניה, בה החוק מחייב מפעלי פלסטיק להיות אחראים למחזור או היפטרות מכל חומרי האריזה שהם מוכרים, ואת רואנדה, בה חל איסור על שימוש בשקיות פלסטיק. כפי שאומר ליסון בסוף הסרט, "אנחנו חולקים את הסיפור הזה כי הידע יעורר אכפתיות ומאכפתיות ייווצר שינוי".

הסרט זמין לצפייה בנטפליקס.

…..

בימוי: קרייג ליסון

שנת יציאה: 2016

משך הקרנה: 100 דקות

שפה: אנגלית

מדינה: הממלכה המאוחדת, הונג קונג

לדף הסרט באתר נטפליקס לחצו כאן.