שתי שורות משירו של דויד גרוסמן, "שירת הסטיקר", לכדו את תשומת ליבי – הראשונה, "מי שנולד הרוויח", והשנייה, מעט אחריה, "ומי שלא נולד הפסיד". שורות אלה העלו בי את השאלות: מה מי שנולד הרוויח? ומה מי שלא נולד הפסיד? התשובה לשאלה הראשונה, לדעתי, היא שמי שנולד הרוויח את הרגשות החיוביים בחיים. את תשובתי לשאלה השנייה אפשר לסכם במילה אחת: כלום.
כפי שאני רואה זאת, הפסד הוא מצב בו אינטרס כלשהו לא זוכה למענה. למי שלא קיים אין אינטרסים, כך שבהגדרה הוא אינו יכול "להפסיד". רק מי שנולד יכול להפסיד, ובמובן מסוים, כל מי שנולד מפסיד, משום שנגזר עליו לחוות רגשות שליליים שהיו נחסכים ממנו לולא נולד.
אישית, אני דוגל באנטי-נטליזם, או התנגדות לילודה. יש לכך כמה סיבות, אך כעת אני רוצה להתמקד באחת, והיא טובת הילד. המשוואה שלי פשוטה: מי שנולד עלול להצטער שנולד, בעוד מי שלא נולד לעולם לא יצטער שלא נולד. אם אביא ילדים לעולם, לא בטוח שיצטערו על כך, וייתכן שיחשבו שהרגשות החיוביים שיחוו בחייהם שווים את הרגשות השליליים איתם יאלצו להתמודד. הבעיה היא שבבחירה הזאת יש חוסר ודאות, מה שאין בבחירה שלא להביא ילדים לעולם. כאשר אנחנו מחליטים האם להביא ילדים לעולם, אנחנו לוקחים הימור בשמם, אבל רק כאשר אנחנו בוחרים שלא להביא ילדים לעולם מדובר בהימור בטוח לחלוטין.
אני לא חושב שאנחנו עושים עוול לילדינו כשאנחנו בוחרים שלא להביאם לעולם, אבל תמיד קיימת האפשרות שאנחנו עושים להם עוול כשאנחנו בוחרים להביאם לעולם. אם לצטט את הסופר האמריקאי תומאס ליגוטי, "אי-קיום מעולם לא פגע באף אחד. קיום פוגע בכל אחד".
שעות נוספות 
זה הטיעון שאני הולך להשתמש תודה
אהבתיLiked by 1 person