שתי התאוריות המובילות בפילוסופיה של הזמן באשר לטבעו של הזמן הן A-theory of time (תאוריה A של הזמן), הגורסת כי רק ההווה אמיתי, ו-B-theory of time (תאוריה B של הזמן), הגורסת כי העבר, ההווה והעתיד אמיתיים באותה מידה, וזרימת הזמן אינה אלא אשליה סובייקטיבית של התודעה.
איזו משתי התאוריות האלה נכונה, אם בכלל? אני לא יודע, אך נראה כי תאוריה B היא הרווחת כיום בקרב פילוסופים. אם התאוריה נכונה, פירוש הדבר שהעתיד קבוע מראש ואין רצון חופשי. כפי שניסח זאת הפילוסוף וחוקר המוח סם האריס, "אינך שולט בסופה, ואינך אבוד בתוכה. אתה הסופה" – כלומר, כשם שסופה אינה בוחרת באיזה כיוון לנשוב ובאיזו עוצמה, כך אנחנו לא באמת בוחרים מה לעשות.
אילו השפעות פסיכולוגיות עשויות להיות לתובנה זו? יש מי שהיא תוציא להם את הרוח מהמפרשים. הרי מה הטעם לנסות לעצב את העתיד אם הוא למעשה כבר מעוצב? למה לפעול להשגת תוצאה מסוימת אם התוצאה של מעשיי קבועה מראש? אישית, איני רואה זאת כך. גם אם העתיד קבוע מראש, אין לי דרך לדעת מה הוא טומן בחובו, כך שמנקודת המבט שלי, אין זה משנה אם הוא חקוק בסלע או נתון לשליטתי. מבחינתי, אני בוחר לפעול למען עתיד טוב יותר, גם אם זאת לא באמת "בחירה".
השינוי התודעתי שחוללה בי התובנה לא בא לידי ביטוי בהסתכלות שלי על העתיד, אלא על העבר. אתמול כששמתי צלחת מלוכלכת בכיור, שברתי בטעות כוס יין שהייתה בו. הדבר עורר בי הרגשת אשמה וחוכמה בדיעבד. חשבתי לעצמי שאם רק הייתי מזיז מעט את הכוס ממקומה לפני שהנחתי את הצלחת, היא לא הייתה נשברת. אולם אני מבין שרק משום שאני יכול לדמיין מציאות בה הכוס לא הייתה נשברת, אין זה אומר שמציאות כזאת הייתה יכולה להתקיים. אולי ביקום מקביל, אבל לא ביקום הזה.
ברצוני להדגיש שאין פירוש הדבר שאין חשיבות לחרטה. חשוב להפיק לקחים מטעויות העבר ובמקרים מסוימים אף לתת עליהן את הדין, למען עתיד טוב יותר. עם זאת, המחשבה שאולי לא הייתה לנו אפשרות לא לעשות את אותן טעויות מלכתחילה יכולה לעזור לנו לסלוח לעצמנו עליהן ולהמשיך הלאה, במקום לדוש בהן שוב ושוב ולחשוב מה יכול היה להיות.
שעות נוספות 
תובנה יפה!
אני מזדהה עם חלק ממה שכתבת – כלומר עם המסקנה שאין טעם להאשים את עצמנו על העבר ולהתייסר בכך (או לפחות – לא בעוצמה שבה זה משתק אותנו), אלא להסיק מנו לעתיד.
אבל איני מסכים עם הפרשנות שמקשת בין תפיסת הזמן לבין הבחירה. אלו שתי סוגיות שונות. העתיד יקרה והעבר קרה, שניהם חלק מהמציאות. ייתכן גם שהכול קבוע מראש, זו שאלה פיזיקלית שתורת הקוונטים עוסקת בה. אבל כך או כך – אין קשר בין אלו לבין מושג הבחירה (אני לא מדבר על "בחירה חופשית", שהיא ביסודה מושג חסר משמעות).
בחירה היא פעולה מוחית. האדם משקלל את את המטרות שלו, הידע שלו על העולם ועוד רמזים – ומוציא מזה פלט של פעולה. זו בחירה. גם אם היא קבועה מראש – היא עדיין בחירה. יתר על כן: היותה קבועה מראש היא בדיוק מה שמאפשר ליצור בה עקביות ולהתפתח, למשל מבחינה מוסרית. כי אם היא הייתה אקראית, לא יכולנו להתפתח ולא הייתה משמעות למוסריות: אדם היה יכול להאמין שרצח הוא מעשה נורא שיש להימנע ממנו, ובכל-זאת למחרת הוא ירצח, הרי הבחירה שלו אקראית. העובדה שהבחירה שלו תלויה בעבר, היא זו שמאפשרת לו ללמוד (הרי למידה היא זרימה של מידע מהעבר לעתיד), ולהישאר עקבי בהחלטותיו. היא זו, למעשה, שקושרת את הבחירות שלו לאישיות שלו. בעולם אקראי אין אישיות.
מי שמסיק ש"אין טעם לנסות לעצב את העתיד" – לא הבין את זה נכון. בעתיד לא נקבע בהינתק מהפעולות שלנו, הוא נקבע בזכות הפעולות שלנו. אני חושב שזו גם הפרשנות המתאימה לדבריו של האריס: אנחנו לא שולטים בסופה, אבל – וזה החלק שלדעתי גם אתה פספסת – אנחנו גם לא אבודים בסופה. אנחנו הסופה. כלומר, זה לא נכון שאנחנו לא בוחרים מה לעשות (כי אז היינו אבודים בסופה), אנחנו כן בוחרים מה לעשות. אבל הבחירה הזו בתורה נקבעת גם היא מראש. אנחנו חלק ממערכת הטבע הזורמת. המשפט הגאוני של האריס מבהיר שמלכתחילה החלוקה ל"או שיש בחירה חופשית ודברים לא קבועים מראש, או שהכול קבוע מראש" – היא שגויה. אנחנו בוחרים מה לעשות, ועם זאת הבחירות שלנו קבועות מראש ע"י הטבע. אין בכך סתירה, מפני שאנחנו חלק מהטבע. כמו הסופה: יש לה השפעה על הכול, אבל בתורה היא בעצמה נקבעת במלואה לפי הטבע.
אהבתיאהבתי
אני חושב שהמסקנה שלך לא שונה משלי. כפי שהבהרתי במשפט "מבחינתי, אני בוחר לפעול למען עתיד טוב יותר, גם אם זאת לא באמת "בחירה".", אני עושה מה שאני יכול כדי ליצור את העתיד הטוב ביותר. העתיד אולי קבוע מראש, אבל מה שיקרה חייב לקרות בדרך כלשהי, ואני הכלי שבאמצעותו זה יקרה.
העניין הוא שאנחנו נוטים להטריד את עצמנו במחשבות על מה יכול היה להיות, ואני סבור שלמעשה הדברים מעולם לא היו יכולים לקרות אחרת. הכוס ששברתי הייתה בדרך להישבר כבר לפני מיליארדי שנים, כפי שגורלה של אבן הדומינו האחרונה ליפול נחרץ כבר כשנופלת האבן הראשונה. כל מה שקרה קודם לשבירת הכוס, כולל הפעילות המוחית שלי, הוביל לשבירתה. אני יכול לדמיין מציאות חלופית בה הייתי חושב להזיז את הכוס ממקומה לפני שהנחתי את הצלחת, אך מציאות כזאת הייתה יכולה להתקיים רק ביקום חלופי עם נתונים שונים מהיקום הזה.
כדי להבין טוב יותר למה אני מתכוון, אני מציע שתקרא את סיפור המדע הבדיוני הקצר "מה מצופה מאיתנו" מאת טד צ'יאנג.
אהבתיאהבתי