בשם המסורת

אחת הדעות הפחות מקובלות שלי היא התנגדותי למנהג ברית המילה. פעם שוחחתי על כך עם תלמיד בבית הספר שבו למדתי, והוא אמר שעליי להיות בעד המנהג משום שמדובר במסורת של העם שלי. רציתי להסביר לו שזכותו של הפרט על גופו חשובה בעיניי יותר מכל מסורת, אבל בשלב הזה הוא לא היה מוכן להקשיב לי יותר.

באופן כללי אני מוצא את הטיעון שצריך לעשות משהו משום שזאת מסורת חלש ביותר. הבסיס לטיעון זה הוא הכשל הלוגי פנייה אל המסורת (בלטינית: argumentum ad antiquitatem – ארגומנטום אד אנטיקוויטאטם). זהו סוג של כשל פנייה אל הסמכות, ובו טענה לתקפות עמדה משום שזו מסורת ארוכת שנים. הבעיה בתפיסה זו היא שגם אם רעיון היה טוב לזמנו בשל הנסיבות שהתקיימו אז, אין זה אומר שהוא טוב לזמננו, ואם לא היה טוב מלכתחילה, הדבקות בו, ארוכה ככל שתהיה, לא תהפוך אותו לכזה.

תארו לעצמכם שמישהו יחליט לאמץ לעצמו מנהג חדש: כל פרוסת לחם שביעית הוא יזרוק לפח. נשמע כמו רעיון גרוע? אפשר להניח שיסתכלו עליו מוזר בגלל זה? עכשיו תארו לעצמכם שהוא ילמד את ילדיו לקיים את אותו מנהג, והם ילמדו את ילדיהם וכך הלאה. אחרי כמה דורות כבר לא יסתכלו מוזר על מי שיקיים את המנהג הזה, אלא על מי שיבחר שלא לקיימו. מה ההיגיון בזה? האם החזרה על המנהג לאורך שנים ודורות שינתה את טיבו?

אני סבור שיש להמשיך בקיום מסורות רק אם לקיומן יש יותר השלכות חיוביות משליליות. למשל, אני בעד המשך קיום מסורת נטיעת העצים בט"ו בשבט, בשל ההשפעות הסביבתיות החיוביות שלה והעובדה שככל הידוע לי, היא אינה גורמת לנזקים משמעותיים. לעומת זאת, אם לקיום מסורת יש יותר השלכות שליליות מחיוביות, אני סבור שיש להפסיק לקיימה. למשל, אני נגד קיום מסורת מדורות ל"ג בעומר, משום שההנאה הזמנית שהיא מסבה למקיימים אותה לא מצדיקה בעיניי את הנזקים הסביבתיים, הבריאותיים והבטיחותיים שהיא גורמת, כולל מקרים רבים של פגיעה מכוונת בבעלי חיים לא-אנושיים.

בכל מקרה, "זאת מסורת" אינה סיבה טובה בעיניי לקיום מנהג. אם יש מנהג שאתם מקיימים אך ורק מהסיבה הזאת, כדאי שתשקלו להפסיק.