פנגולין: המסע של קולו (באנגלית: Pangolin: Kulu's Journey) הוא סרט תיעודי של נטפליקס בבימויו של זוכה האוסקר פיפה ארליך. בדומה לסרטו המוקדם יותר של ארליך, "מורתי התמנונית", שגם עליו כתבתי המלצה בבלוג זה (לקריאה לחצו כאן), הסרט עוקב אחר היחסים הקרובים בין אדם לחיית בר.

האדם בו מדובר במקרה הזה הוא גארת' תומס מדרום אפריקה, שאחרי חיים של קשיים בבית הספר, הימורים, מסיבות וטרגדיה אישית הבין שעליו למצוא משהו אחר כדי להיות מאושר. השינוי המיוחל הגיע כשביקר אצל וטרינר חיות הבר של יוהנסבורג, שם ראה בפעם הראשונה פנגולין.

הפנגולין הוא בעל חיים מיוחד ביותר. זהו מין של יונק הקיים כבר 85 מיליון שנה, והוא דומה במראהו לדינוזאור יותר מלבעלי חיים מודרניים (אם כי יש דמיון מסוים לארמדיל ולדוב נמלים). קשקשיו המרשימים של הפנגולין משמשים כמרכיב בכ-60 "תרופות" מסחריות ברפואה הסינית המסורתית, ובשל כך, הוא היונק הנסחר ביותר בשוק השחור. כפי שאומר בסרט אקולוג הפנגולינאים פרופסור ריי ג'נסן, "אם רמות הסחר הבלתי חוקי יישארו כפי שהן עכשיו, הם ייעלמו בעוד שניים עד שלושה עשורים".

הסרט נפתח במבצע להצלתו של גור פנגולין מידיהם של סוחרים בלתי חוקיים. תחילה מקבל הגור את השם "גיג'ימה", שמשמעו "רוץ" בשפת זולו, אך בהמשך מעניק לו תומס את השם "קולו" (מהמילה "קולולה", גם היא בזולו, שפירושה "קל"). קולו מובא לשמורת הטבע לאפלאלה, הממוקמת 300 ק"מ צפונית ליוהנסבורג. השמורה היא ביתו של פרויקט להקמת פנגולריום – בית גידול לפנגולינים, בו יוכלו לחיות שוב כבעלי חיים פראיים. הפרויקט הפך למשימת חייו של תומס, המתנדב ללוות פנגולינים בעודם מטיילים בשמורה, כהכנה לחייהם החדשים כיצורים חופשיים. הסרט עוקב אחר קולו ותומס במסעותיהם המשותפים ברחבי השמורה בהמתנה שיגיע קולו למשקל הדרוש כדי שיוכל לצאת לחיים עצמאיים.

הקשר הנרקם בין קולו לתומס במהלך הסרט מיוחד מאוד ונוגע ללב, והוא מהווה חוויה בונה עבור שניהם. כפי שמספר תומס, "כל חיי לימדו אותי, "לא, לא מדברים על רגשות." אבל אני חושב שההבדל בין פנגולינים לאנשים הוא שהרבה יותר קל להיות פגיע בחברת פנגולין. הם לא ישפטו את הפגיעות הזו. הם רואים את מי שאתה באמת. זה אתה, כאן ועכשיו, וזהו זה". רמת המסירות שמפגין תומס במסגרת פרויקט הפנגולריום מעוררת השראה, ואין ספק כי היא מעניקה משמעות לחייו.

כפי שמעידים בסרט מספר שותפים לפרויקט, הם מעולם לא ראו פנגולין בטבע. מספרם הנמוך של פריטיו ברחבי העולם, שלמרבה הצער הולך וקטן, כמו גם מקומו יוצא הדופן באמונותיהן של תרבויות מסוימות, הופכים את הפנגולין ליצור כמעט מיתולוגי – קצת כמו חד-קרן או דרקון, ששמו נקשר באגדות ורק אנשים מעטים זוכים לפגוש. הסרט מספק מבט קרוב על אותו בעל חיים מופלא (וגם קצת על נמלים וטרמיטים, מקור מזונו העיקרי של הפנגולין), ומזכיר שעוד לא מאוחר מדי להצילו מהכחדה. זהו סיפור על היצורים מעוררי ההשתאות החולקים איתנו את כוכב הלכת הזה, על הקשרים המדהימים שיכולים להיות לנו איתם ועל מציאת משמעות בעולם שיכול להיות קשוח מאוד לפעמים.

…..

בימוי: פיפה ארליך

שנת יציאה: 2025

משך הקרנה: 90 דקות

שפה: אנגלית

מדינה: הממלכה המאוחדת

לדף הסרט באתר נטפליקס, כולל קדימון מתורגם, לחצו כאן.

האגדה של אוצ'י (באנגלית: The Legend of Ochi) הוא סרט הרפתקאות-פנטזיה של חברת A24.  עלילת הסרט מתרחשת בקרפטיה, אי בדיוני בים השחור, שהקהילה האנושית בו חיה בפחד מפני האוצ'י, מין של חיית בר המצוי באי. מקסים (וילם דפו), תושב האי, מנהל משלחות ציד לחיסול האוצ'י בהשתתפות נערים מקומיים ובהם בתו, יורי (הלנה צנגל). כשיורי מוצאת גור אוצ'י פצוע באחת המלכודות של אביה, היא מחליטה לעזור לו ועל הדרך מבינה שהוא אינו מזיק או מפלצתי כפי שסיפרו לה. בלי לספר לאביה, יורי יוצאת למסע להשבת הגור למשפחתו. במהלך המסע היא מגלה שהיא מסוגלת לתקשר עם האוצ'י בשפתם הייחודית, ואף מתאחדת עם אימה, דאשה (אמילי ווטסון), שעזבה אותה ואת אביה שנים לפני כן ומאז הקדישה את חייה לחקר האוצ'י. בינתיים, מקסים וחבורת הנערים-ציידים שלו יוצאים למסע בעקבותיה של יורי, מתוך מחשבה שנחטפה על-ידי האוצ'י.

נושא אחד שנוכח מאוד בסרט הוא הפחד הבלתי רציונלי מפני האחר. למרות הסיפורים המפחידים שתושביו האנושיים של קרפטיה מספרים אודות האוצ'י, לא רואים אותם גורמים הרבה נזק. עם התקדמות העלילה, האוצ'י מתגלים כשונים ומורכבים בהרבה מהמפלצות שבני האדם מאמינים שהם, עם רגשות ואפילו שפה משלהם. בין אם מדובר בבעלי חיים לא-אנושיים או בבני אדם, הסרט מזכיר שלפעמים האחר אינו כפי שאנו תופסים אותו, ושפחד מוגזם או חסר בסיס מפניו עלול להוביל אותנו לגרום לו לא מעט עוולות. דוגמה טובה ועדכנית לכך היא טבח חזירי הבר המתבצע זה עתה בחיפה. בימים בהם אוכלוסיית חיות הבר בישראל ובעולם מצטמצמת בקצב מדאיג, אין זמן מתאים יותר לסרט המעודד הבנה וחמלה כלפי שותפינו לכוכב הכחול.

בנוסף למסר החשוב, זהו סרט יפה מאוד מבחינה חזותית. האוצ'י הם תוצר של עבודת בובנאות משכנעת למדי. גם הנופים השונים של קרפטיה – תוצר של שילוב בין נופים אמיתיים ברומניה שבה צולם הסרט ומעט קסם קולנועי – הם ממתק לעיניים. קשה שלא להתאהב באוצ'י, מעין הכלאה בין קוף סלוד אף זהוב וקוף אדם, בתוספת אוזני גרמלין חמודות ביותר. בסך הכול מדובר בסרט משעשע וגם די מוזר, כמצופה מסרט של A24.

הסרט מציג כעת בבתי הקולנוע. על אף שהוא מציג גם בדיבוב לעברית, לא הייתי מגדיר אותו בהכרח כסרט ילדים.

…..

בימוי: איזיה סקסון

שנת יציאה: 2025

משך הקרנה: 95 דקות

שפה: אנגלית

מדינה: ארצות הברית, פינלנד, הממלכה המאוחדת

לדף הסרט באתר A24, כולל קדימון, לחצו כאן.

נושא אחד שמעסיק אותי לא מעט הוא נושא ההסכמה. ליתר דיוק, מעסיקה אותי השאלה עד כמה אנחנו צריכים את הסכמתו של האחר כדי לקבל החלטות שישפיעו על חייו. אני חושב שהשאלה הזאת בוערת במיוחד בשיח הציבורי בשנים האחרונות, בעיקר בהקשר של הטרדה מינית ותנועת MeToo. במציאות בה אפילו לנגיעה לא רצויה באדם ישנן השלכות חוקיות וחברתיות, אני חושב שמתבקש לדון בשאלת ההסכמה בהקשר של ההחלטה הראשונה שנעשית לגבי כל אדם: הבאתו לעולם.

על פניו, זה עשוי להישמע מגוחך. אף אחד לא יכול לתת את הסכמתו לשום דבר לפני שאפילו נוצר, ולכן אין לתלות דבר בהסכמה כזאת. אך האם חוסר היכולת שלנו לקבל את הסכמת הפרט נותנת לנו את הזכות לקבל החלטה בשמו? ובכן, זאת שאלה מורכבת מאוד בעיניי.

האם בעל שאשתו לוקה בתסמונת נעילה מוחלטת (Total locked-in syndrome), תסמונת שהלוקים בה נמצאים בהכרה מלאה אך אינם יכולים לדבר או לזוז כלל, רשאי לקיים עימה יחסי מין בלי שקיבל את הסכמתה המפורשת, רק משום שאין ביכולתה לתת את הסכמתה (או את סירובה)? לפי החוק, ואני מקווה שגם רובו המוחלט של הציבור, בהחלט לא – ומעשה כזה יחשב לאונס. כנהוג לומר, "אם יש ספק, אין ספק" – ברירת המחדל במקרה כזה תהיה להניח שהתשובה שלילית.

אך האם זה תמיד פשוט עד כדי כך? לא ממש. החוק, וככל הנראה גם רובו המוחלט של הציבור, מתייחס בצורה שונה מאוד למצב בו מבוצעת החייאה באדם מחוסר הכרה. גם במקרה כזה אין ביכולתו של הפרט להסכים או לסרב לפעולה מסוימת המבוצעת בגופו, אך דווקא הימנעות מביצוע פעולה זו עשויה להיחשב לעבירה. במדינת ישראל, סעיף 1 לחוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח–1998, קובע: "(א) חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל-ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו. (ב) המודיע לרשויות או המזעיק אדם אחר היכול להושיט את העזרה הנדרשת, יראוהו כמי שהושיט עזרה לעניין חוק זה; בסעיף זה, "רשויות" – משטרת ישראל, מגן דוד אדום ושירות הכבאות."

כלומר, ביצוע החייאה באדם מחוסר הכרה לא רק שאינו נתפס כעבירה מוסרית, הוא נתפס כחובה מוסרית. אך מה מבדיל מצב זה מהמצב המתואר לעיל? אני מניח שהתשובה היא שבמצב של חוסר הכרה, פעולת החייאה הינה צורך קיומי. זאת בניגוד לקיום יחסי מין, שאינו צורך קיומי. אז אם נחזור לסוגיה הראשונה שהעליתי – זאת של הבאת ילדים לעולם – האם היא זהה מהבחינה הזאת לביצוע החייאה באדם מחוסר הכרה? איני סבור כך. הטיעון של "צורך קיומי" אינו תקף לגבי מי שעדיין לא קיים, משום שצרכים קיומיים (או צרכים בכלל) נובעים מהקיום, והקיום עצמו אינו יכול להיחשב ל"צורך".

יש שיגידו שלמעשה אין הבדל מהותי בין שני המקרים. ההנחה היא שאדם מחוסר הכרה יודה לנו בדיעבד על החייאתו, ובדומה לכך, אדם פוטנציאלי יודה לנו על יצירתו. אך בשני המקרים קיים סיכוי, קטן או גדול, שמדובר בהנחה שגויה. ייתכן שאדם שעבר החייאה היה מעדיף למות, ושאדם שנולד היה מעדיף שלא להיוולד. אך יש מה שמבדיל את המצב הראשון מהשני. במצב הראשון, יהיה זה סביר להניח שאדם מחוסר הכרה רוצה לחיות, שכן רוב האנשים רוצים לחיות. במצב השני, האדם לא "רוצה" להיוולד, וההימור שאנחנו לוקחים בשמו לא נוגע לרצון שכבר קיים בו, אלא יהיה קיים רק לאחר מעשה. הבאת אדם לעולם אינה מענה על צורך, שכן היא זאת שמייצרת את הצורך מלכתחילה.

עכשיו הרשו לי לסבך את המצב עוד יותר: תארו לכם מצב בו הדרך היחידה להציל חייו של אדם מחוסר הכרה היא ביצוע שינוי בלתי הפיך בגופו, כגון כריתת גפיו. האם ההנחה שאדם רוצה לחיות הינה סבירה גם בתנאים האלה? כנראה הרבה פחות, ולכן, לדעתי לאדם במצב כזה צריכה להינתן הזכות להתאבדות בסיוע רפואי במידה שירצה בכך כשישוב להכרה. אם אתם חושבים שאופציית ההתאבדות פותרת אותנו מאחריות גם במקרה של יצירת חיים, אתם מוזמנים לקרוא מאמר קודם שלי שמסביר למה הטיעון הזה אינו משכנע בעיניי (לקריאה לחצו כאן).

ואם לסבך את המצב אפילו יותר: מה הדבר הנכון מבחינה מוסרית לעשות באדם שאינו יכול להביע רצון לחיות או למות וייתכן שלעולם לא יוכל, כמו במקרה של תסמונת הנעילה המוחלטת שהזכרתי קודם? האם במצב כזה יש להמשיך לקיימו או לסיים את חייו ובכך לגאול אותו מייסוריו? התשובה היא שאיני יודע, וזהו תחום אפור. כמו כשמקבלים החלטה בשם תינוק או בעל חיים לא-אנושי, יש לנסות שההחלטה תעלה בקנה אחד עם האינטרס של הפרט, ובמקרים מסוימים קשה מאוד להעריך מהו אותו אינטרס. אך כפי שציינתי, אינטרסים יש רק למי שכבר קיים, ולכן שאלה זו לא נוגעת לפרטים פוטנציאליים.

החיים הם סוג של עסקת חבילה, הכוללת דברים טובים וגם לא מעט דברים רעים. לצד כל ההנאות והסיפוק שבחיים ישנו גם סבל רב, המגיע בצורת דיכאון, טראומה, שכול, מחלות, הזדקנות וכדומה. כשאין ביכולתנו לדעת אפילו איך מישהו יגיב אם ניגע בו בצורה כלשהי, איך אפשר לדעת אם יהיה מעוניין בחבילה כה מורכבת ומלאת סבל כמו החיים עצמם? ובכלל, האם העובדה שמישהו מרוצה בדיעבד ממה שכפינו עליו פירושה שלא היה זה פסול מצידנו לכפות את זה עליו מלכתחילה? מהסיבות האלה, לצד סיבות אחרות, אני סבור שאל-הורות הינה הבחירה המוסרית ביותר.

עם הזרם (בלטבית: Straume; באנגלית: Flow) הוא סרט פנטזיה לטבי בהפקת חברת Dream Well Studio. עלילת הסרט, העשוי כולו בהנפשה ממוחשבת, עוקבת אחר מספר בעלי חיים הנאבקים לשרוד בעולם שהולך ומתכסה במים. בניגוד למרבית סרטי ההנפשה על בעלי חיים לא-אנושיים, בסרט הזה יש מידה מועטה יחסית של האנשת הדמויות, והתנהגות בעלי החיים דומה לאיך שהיינו מצפים שיתנהגו במציאות. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בהיעדר המוחלט של דיאלוג, כשהקולות היחידים שמשמיעים בעלי החיים הם הקלטות של בעלי חיים אמיתיים. זהו קולנוע בצורתו הטהורה ביותר, הנשען לחלוטין על אמצעים חזותיים-שמיעתיים כדי לספר סיפור, בלי שימוש במילים.

הסרט הוא מעין סיפור תיבת נח מודרני, כשמרכיב אחד בולט בהיעדרו: נח. לא ברור היכן בני האדם בסרט. למעשה, לא ברור האם נותרו בכלל בני אדם בעולם הבדיוני בו הוא מתרחש, אך ברור כי היו בו בני אדם בעבר, שכן הם השאירו אחריהם לא מעט מבנים וחפצים, וכמה ממיני בעלי החיים בו מבויתים. הדמות הראשית היא חתול בית היוצא למסע בסירה, כשאליו מתלווים לאורך הסרט כלבים, לבלרים (סוג של עוף), למור וקפיבארה.

העולם שמוצג בסרט מזכיר את עולמנו, אך גם נבדל ממנו במספר דרכים. נראה שהמבנים שהותירו אחריהם בני האדם מבוססים על מספר תרבויות שונות מהעולם האמיתי, כך שהסביבה תמיד מרגישה מוכרת ועם זאת זרה, ובשום שלב אי-אפשר להצביע על מקום מסוים בעולם האמיתי ולקבוע ששם מתרחש הסרט.

בסרט כולו ישנה אוירה "מיתולוגית", בהיעדר מילה אחרת. זהו סיפורו של עולם שנחרב ונברא מחדש, המסופר בעזרת לא מעט קריצות ויזואליות למיתוסי בריאה שונים (בסרט ישנה דמות של לוויתן הזוכה לעיצוב מיתי במיוחד, המזכיר יותר יצורים מהאגדות מאשר את הלוויתן המוכר לנו מהעולם האמיתי). כמו בחלום, לא תמיד ברור מה כל סצנה באה להגיד, ויש הרבה מקום לפרשנות. אך למרות אופיו הפנטסטי של הסרט, אפשר למצוא בו מידה רבה של רלוונטיות לחיים האמיתיים, כשהקבלות למשבר האקלים ועליית מפלס הים בעקבותיו נדמות כמתבקשות. אישית, אני מעריך מאוד את הבחירה של יוצרי הסרט לספר את הסיפור מנקודת מבטם של אלו שתמיד נותרים מאחור: בעלי החיים.

זהו סרט מרהיב מבחינה חזותית עם הנפשה יפהפייה ועיצוב אומנותי מלא דמיון. אך אל תתנו לעובדה שמדובר בסרט הנפשה על בעלי חיים להטעות אתכם – זהו אינו בהכרח סרט ילדים. ילדה שנכחה בהקרנה בה ראיתי את הסרט הכריזה בריש גלי שהסרט "משעמם", ואני בהחלט יכול לראות למה מישהי בגילה עשויה לחשוב כך.

הסרט זכה בפרס האוסקר לסרט המונפש הטוב ביותר והיה מועמד גם לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, והוא מציג כעת בבתי הקולנוע.

…..

בימוי: גינץ זילבלודיס

שנת יציאה: 2024

משך הקרנה: 85 דקות

שפה: ללא

מדינה: לטביה, בלגיה, צרפת

לאתר הרשמי של הסרט לחצו כאן.

מכתב לחזיר (באנגלית: Letter to a Pig) הוא סרט ישראלי-צרפתי קצר של היוצרת הישראלית טל קנטור בהפקת חברת The Hive Studio. הסרט, המשלב הנפשה ושחקנים חיים, מבוסס על מפגש אמיתי של קנטור כילדה עם ניצול השואה קופל קולפניצקי וחלום שחלמה בעקבותיו.

בסרט, ניצול שואה בשם חיים (אלכס פלג) מספר לכיתת תלמידי בית ספר כיצד ניצלו חייו מפני הנאצים בזכות חזיר שמאחוריו הוא הסתתר בדיר, ואף מקריא מכתב תודה שכתב לאותו חזיר. למרות כל ההערכה וההוקרה של חיים לאותו בעל חיים לא-אנושי, הוא מכנה את הנאצים "חיות" תוך כדי שהוא מתאר את אכזריותם. בזמן שחלק מהתלמידים מביעים חוסר עניין ואף זלזול בסיפורו של חיים, תלמידה אחת חולמת שהיא וכמה מחבריה לכיתה פוגשים בעצמם את החזיר כשהם אכולי שנאה ומבצעים בו לינץ'. לאחר המעשה, היא נמלאת חמלה, מחבקת את החזיר ומשחררת אותו לחופשי.

בסרט באים לידי ביטוי מספר נושאים, כשאחד הבולטים שבהם הוא שנאת האחר, אנושי או לא-אנושי. הוא מזכיר לצופה את האכזריות הטבועה בבני אדם, אך גם את היכולת שלהם לבחור בחמלה. בין אם מדובר בגזענות או במינאות (Speciesism), הסרט קורא לצופה להתעלות מעל יצר השנאה והדמוניזציה של אלו ששונים ממנו ואף מזכיר כי למרות התנשאותו של האדם על מינים אחרים של בעלי חיים, יש לו מה ללמוד מהם.

הסרט זכה בפרס אופיר לסרט הקצר הטוב ביותר והיה מועמד לפרס האוסקר לסרט המונפש הקצר הטוב ביותר, והוא זמין לצפייה ב-yesVOD.

…..

בימוי: טל קנטור

שנת יציאה: 2022

משך הקרנה: 16 דקות

שפה: עברית

מדינה: ישראל, צרפת

לדף הסרט באתר של טל קנטור, כולל קדימון, לחצו כאן.

אלו מכם שמכירים אותי מקרוב כנראה כבר יודעים את זה, אבל עבור אלה שלא, הרשו לי לספר משהו על עצמי: אני נוהג להכות את עצמי. פיזית. חזק מאוד. בעיקר בראש, בעורף ובירך.

המכות שאני נותן לעצמי – באופן לא לגמרי נשלט, יש לציין – הן ביטוי חיצוני לאנרגיה שמתפרצת בתוכי בתגובה לרגשות שונים. לעיתים אלה רגשות חיוביים כמו התלהבות, אך לרוב אלה רגשות שליליים כמו כעס ותסכול. יש בי הרבה מאוד כעס. כעס על עצמי, על הסובבים אותי ועל העולם. כעס שגם הסובבים אותי נאלצים להתמודד איתו בגלל הרעש של המכות, שלעיתים קרובות מוציא את קרוביי מדעתם, והדאגה שלהם לשלומי.

הכעס שלי (ושל כולם, אני מניח) נובע מוולטשמרץ. מתוך ויקיפדיה העברית: "וֶלְטְשְמֶרְץ – בעברית צער העולם (מגרמנית Weltschmerz, מילולית "כאב־עולם") הוא מונח פילוסופי או פסיכולוגי שנטבע לראשונה על ידי הסופר הגרמני ז'אן פול (1763-1825). הוא מתאר את תחושתו המלנכולית של מי שמבין כי הממשות הפיזית לא תוכל לעמוד לעולם בדרישותיה של הרוח, או את מגבלותיו שלו עצמו". במילים אחרות, הוולטשמרץ הוא התגובה הרגשית של הפרט לפער בין הרצוי למצוי, או לכל מה שהופך את המציאות לפחות מאידאלית בעיניו.

במקרה שלי, הוולטשמרץ בא לעיתים קרובות בתגובה למחשבות שנדמה שצצו בראשי ללא סיבה. זה יכול להיות דיון היפותטי שמתנהל אצלי בראש על סוגיה עקרונית, חווית עבר לא נעימה שנזכרתי בה או חוסר שביעות רצון כללי מהעולם – כשאני נותן למחשבות שלי לטייל בלי כל כיוון מוגדר, בסוף הן תמיד מגיעות לשם. זה השלב שבו אני מתחיל להכות את עצמי. לא עובר יום בלי שזה קורה כמה פעמים, בעוצמות שונות. כמי שמתמודד עם ויסות רגשי נמוך במיוחד, כל פגם הכי קטן בקיום נחווה אצלי כמצדיק אלימות עצמית. הכאב הגופני שגורמות המכות כמובן לא עוזר, אך הוא מתגמד בהשוואה לכאב הנפשי שגורם להן מלכתחילה.

אך יש תקופות בהן המכות פוחתות. זה קורה אחת לכמה שבועות, כשהוולטשמרץ מגיע לרמה כזאת שהרוח הלוחמנית האופיינית לי שוככת ואני מרים ידיים. כשנדמה שהמצב כה נורא שכבר אין טעם לנסות לשנותו. כשאני נכנס לדיכאון. בימים כאלה נדמה שאכפת לי עד כדי כך שכבר לא אכפת לי בכלל. בימים כאלה, אני פשוט רוצה לא להיות.

לרוב זה קורה בסופי שבוע. הביטוי החיצוני המקובל של המכות מוחלף בשתיקה, בכי ואי-שיתוף פעולה עם הסובבים אותי. זהו מחזור קבוע, ולכן אני תמיד מזכיר לאלה שמנסים להוציא אותי מהמשבר הזמני שזה רק עניין של זמן עד ששוב אהיה במשבר דומה. והאמת? כשאני במשבר כזה, אני פשוט לא רוצה שהוא יסתיים. ברגעים האלה אני מרגיש רמה אחרת של הבנה עצמית ונכונות למי שאני. ברגעים האלה אני כבר לא מרגיש צורך להתעמת, ובהיעדר הדחף הלוחמני פוחתת משמעותית האלימות העצמית.

אז אני נאחז בדיכאון, מתמסר אליו ועושה כל שביכולתי כדי להאריך אותו כמה שיותר. בסוף הרגש הדיכאוני תמיד חולף, אך מחשבות והתנהגויות מסוימות יכולות לשמר אותו ואף לקחת אותו כמה צעדים אחורה כשהוא בשלבי היעלמות. למה שארצה לחזור לשגרה שלי? שגרה משעממת, מתסכלת ומלאת מלחמות, רובן שלי מול עצמי. שגרה שמתאפיינת בחוסר שביעות רצון קיצוני, בין אם מדברים הנוגעים לחיים האישיים שלי, כגון תחושת הבדידות שלי וחוסר העניין ביומיום, ובין אם מדברים ברומו של עולם, כגון פוליטיקה וטבע האדם. שגרה מלאת הכאה עצמית, הן נפשית והן פיזית.

אפילו כשאני לא בדיכאון, אני נשאר לפעמים במיטה עד שעה מאוחרת. אם אין לי באותו יום עיסוק קבוע מראש, למה לי לקום? למה שארצה להתחיל עוד יום של השגרה המרה שלי? הפיתוי להישאר במיטה הרכה והנעימה שלי גדול מאוד. ולעיתים קרובות אני שואל את עצמי, למה לי להמשיך לחיות בכלל?

ובכן, יש סיבה שאני בוחר בחיים: אני מספר לעצמי שהעולם מקום טוב יותר איתי מאשר בלעדיי. בין אם מדובר במשפחה ובחברים שלי שאוהבים אותי ונהנים מנוכחותי, ובין אם מדובר בתושבי העולם הגדול שרובם אפילו לא מודעים לקיומי, יש מי שמרוויח מהקיום שלי. הפכתי את הדאגה לאחר למטרת חיי, לסיבה לקום מהמיטה ולהמשיך לעבוד על עצמי. איכות הסביבה, זכויות בעלי חיים וצדק חברתי הם בין המטרות למענן אני פועל באפיקים שונים. כך אני מצדיק את קיומי, למרות הרצון החוזר לעיתים קרובות לסיים הכול. כי מי ייתן קול להשקפת העולם שלי אם לא אני? או כמו שאומר הבלש ויליאם סומרסט, בגילומו של מורגן פרימן, בסוף הסרט "שבעה חטאים": "ארנסט המינגווי כתב פעם, "העולם הוא מקום טוב ושווה להילחם עבורו". אני מסכים עם החלק השני".

אולי יש בזה משום מגלומניה וחשיבות עצמית מופרזת, אבל נכון לעכשיו, אני עדיין מאמין בפוטנציאל שלי לעשות את העולם מקום טוב יותר. גם אם יוטב לי בלי העולם, אני עושה כמיטב יכולתי כדי להבטיח שלעולם ייטב יותר איתי. כדברי הפילוסוף הנודע פרידריך ניטשה: "לחיות פירושו לסבול, לשרוד פירושו למצוא פשר לסבל".

אולי שמתם לב שזה הפרסום הראשון שלי בבלוג מזה למעלה מחמישה חודשים. זה לא שלא רציתי לכתוב במהלך התקופה הזאת, אלא שפשוט לא היה לי רעיון על מה. אז החלטתי פשוט לכתוב על מה שעבר עליי מאז הפרסום האחרון.

התקופה האחרונה התאפיינה עבורי במידה רבה באי-עשייה. כשהעברתי את הזמן באי-עשיית דברים, דבר אחד שכן עשיתי היה לחשוב על כל הדברים שלא אעשה בחיי: כל המקומות שלא אבקר בהם, הספרים שלא אקרא, הסרטים שלא אצפה בהם והחוויות שלא אחווה. כשמחשבות ושברי רעיונות מתרוצצים אצלי בראש, לא יכולתי שלא לחוש פספוס בגלל כל המחשבות שלא אשתף בהן את שאר העולם, בין אם בגלל חוסר היכולת שלי לזקק מהן פוסט ובין אם בגלל העובדה שהן כה רבות שלעולם לא אוכל לשתף את כולן.

פעם אחר פעם אני מוכיח לעצמי את נכונות הפתגם הידוע "תפסת מרובה לא תפסת". יש לי יעדים רבים כל כך, וחוסר היכולת שלי לתעדף אותם משתק אותי לעיתים קרובות, מה שגורם לכך שאני לא משיג אף אחד מהם. בין אם מדובר במשימות יומיות או בחיפוש כיוון כללי בחיים, אני נמנע לעיתים קרובות מבחירת דרך אחת ללכת בה, משום שאני יודע שבחירה בדרך אחת פירושה ויתור על האחרות. מי שמכיר את  הפואמה הידועה של רוברט פרוסט "The Road Not Taken" ("הדרך שלא נבחרה", 1915), עשוי להבחין בדמיון ביני לבין גיבור הפואמה, שכמוהו, גם אני מתלבט לעיתים קרובות באיזו דרך ללכת. אם יש משהו שאני ואחרים יכולים ללמוד ממנו זה שעדיף ללכת בדרך אחת ולתהות האם היא הייתה הדרך הנכונה מאשר לעמוד במקום. גם עמידה במקום היא בחירה, ואף שזו הבחירה הקלה מכולן, היא גם הגרועה מכולן. הבחירה בדרך אחת על פני אחרת דורשת הרבה כוח נפשי, אך אני סבור שהיא שווה את זה.

באופן פרדוקסלי, אני מתמודד גם עם חרדת החמצה (באנגלית: Fear of Missing Out ובקיצור FOMO) וגם עם דחיינות. מצד אחד, אני רוצה להספיק לעשות בחיי כמה שיותר דברים בידיעה שזמני קצוב וחושש מאוד לא להספיק לעשות דברים מסוימים, ומצד שני, לעיתים קרובות אני משאיר דברים לאחר כך מתוך מחשבה שיש לי את כל הזמן שבעולם. אילו הייתי יכול להירפא באורח פלא מאחת משתי ההפרעות האלה, אני חושב שהייתי בוחר להירפא מהדחיינות, משום שעד כמה שחרדת החמצה לא נעימה, לפחות היא דוחפת אותי לעשות יותר ולהספיק, בעוד הדחיינות גורמת לי לבזבז זמן יקר.

הבעיה היא שבתנאים מסוימים גם חרדת החמצה עלולה לגרום לבזבוז זמן. המנגנון הוא כזה: ישנה התלבטות בין שתי פעילויות שכל אחת מהן דורשת יום שלם. קול בראש אומר שעדיף להשקיע עוד שעה בהתלבטות ביניהן מאשר לבחור מיד ואז להסתכן בכך שיום שלם יתבזבז על הפעילות הלא נכונה.

זה אולי נשמע כמו שיקול סביר, אבל השעות שמוקדשות להתלבטות מצטברות לאורך זמן, וכך מתבזבזים ימים שלמים בהם ניתן היה לעשות את הפעילויות שבחרנו להשאיר לפעם אחרת. אותה תופעה קיימת כמובן גם בסדרי גודל של ימים ושבועות, שבועות וחודשים, חודשים ושנים וכן הלאה. בסופו של דבר, אולי יהיה חכם יותר להשקיע את הזמן והאנרגיה הדרושים לקביעת סדר עדיפויות בביצוע פעילויות שנבחרו באופן אקראי.

הבעיה בביצוע פעילויות בסדר "אקראי" היא שהוא לא באמת כזה, ובפועל אני נוטה להתמסר יותר לפעילויות מהנות יותר, גם אם הן חשובות פחות בעיניי. לרוב אני מחלק את המשימות שאני מציב לעצמי לשתי קטגוריות: משימות אנוכיות, כגון צפייה בסרטים, הכנת ממים ופעילות גופנית, ומשימות אלטרואיסטיות, כגון שיתוף עצומות וכתיבה וקריאה של תכנים הסברתיים בנושאים הקרובים לליבי. זה לא שאף פעם אין חפיפה בין שתי הקטגוריות; לעיתים אני נהנה מביצוע משימות אלטרואיסטיות, אך לרוב ההנאה נובעת יותר מהסיפוק שבסיום אותן משימות ופחות מתהליך הביצוע שלהן. כמו כן, פעמים רבות אני מצדיק התמסרות למשימות אנוכיות במחשבה שהן חשובות לטובת הכלל. מה אם הצפייה בסרט הזה תיתן לי נקודת מבט חדשה על נושא חשוב? מה אם המם הזה לא רק ישעשע אנשים, אלא גם יגרום להם לחשוב? מה אם הפעילות הגופנית שאעשה תיתן לי כוח פיזי ונפשי לעשות דברים למען הזולת בהמשך? שאלות כאלה מקלות על המצפון שלי כשאני בוחר במשימות אנוכיות על פני משימות אלטרואיסטיות, אך לעיתים קרובות הן כנראה לא יותר מתירוץ להיכנע לדחפים האנוכיים שלי.

אף סיכום של חמשת החודשים האחרונים שעברו עליי לא יהיה שלם בלי התייחסות למלחמה שפרצה לפני קצת יותר משבוע. לכאורה, המלחמה אמורה לדחוף אותי לעשות יותר משום שהרציחות הרבות עליהן שמעתי מאז תחילתה מזכירות לי שהחיים עשויים להסתיים כל רגע. בפועל, מאז תחילת המלחמה אני עושה אפילו פחות מבחודשים שקדמו לה. המלחמה הורידה לא מעט עניינים מסדר היום של ישראלים רבים, שעכשיו מתעסקים באופן כמעט בלעדי בדברים שקשורים אליה. אמנם יש לי יותר זמן פנוי מאחר שהעבודה שלי מושבתת, אך השינוי החד במוקד תשומת הלב וההרגשה הכללית של אי-ודאות לגבי העתיד גרמו לי לזנוח אף יותר את רשימת המשימות ההולכת ומתארכת שלי.

גם את כתיבת הקטע הזה משכתי זמן רב והייתי צריך להיאבק לא מעט בהסחות דעת כדי לסיים אותו. אני יכול רק לקוות שמדובר במשהו זמני שבסופו אמצא את הכוח להיות פעיל ומועיל יותר, כי בתקופה האחרונה ובמיוחד מאז תחילת המלחמה אני לא יכול שלא להרגיש מיותר משהו. אני יודע שהבעיות שלי הן כאין וכאפס לעומת המחירים העצומים שהמלחמה גבתה ועודנה גובה מרבים אחרים. אני מקווה שאחרי המלחמה יבואו ימים טובים יותר לכולנו.

מחשבות נפלאות (בצרפתית: Presque; באנגלית: Beautiful Minds) הוא סרט דרמה קומית צרפתי-שווייצרי המבוסס על מקרה אמיתי. הסרט בוים על-ידי ברנר קמפן ואלכסנדר ג'וליאן, שגם השתתפו בכתיבת התסריט ומככבים בו בתור לואי ואיגור, בהתאמה. לואי הוא קברן במקצועו, ונראה שלצד ההתעסקות הקבועה שלו במוות הוא שכח במידה רבה מהחיים. איגור חי עם שיתוק מוחין, כמו ג'וליאן שמגלם אותו. אחרי שהשניים מתוודעים אחד לשני דרך תאונת דרכים, איגור מגלה עניין רב בלואי ובעבודתו והשניים יוצאים להרפתקה משותפת כשאיגור עולה לרכב ההלוויות של לואי כנוסע סמוי. המסע המשותף מקרב מאוד בין השניים ומתפתחת ביניהם ידידות יוצאת דופן. הקשר המיוחד ביניהם מספק משהו חשוב מאוד לכל אחד מהם: איגור זוכה לצאת מהבדידות בה הוא שרוי בגלל שיתוק המוחין שלו, בעוד לואי זוכה להסתכלות חדשה וחיובית יותר על החיים.

הצלחתי להזדהות במידה רבה עם דמותו של איגור, שכמוני, חי עם מוגבלות ומרבה לנתח פילוסופית את הסיטואציות אליהן הוא מגיע, ובמהלך הסרט הוא מצטט פילוסופים כגון אפיקורוס, פרידריך ניטשה, דיוגנס ואחרים. עם זאת, איני יכול לומר שאני אפילו מתקרב לרמות האופטימיות שהוא משדר למרות מוגבלותו, ומהבחינה הזאת, אני כנראה יותר כמו לואי. זהו סיפור מעורר השראה שמלמד על חשיבותה של חברות ועל היכולת שלנו לשנות לטובה את חיי הסובבים אותנו. לא משנה אם אתם יותר לואי או איגור, אני מאמין שחייכם יהיו טובים יותר אם רק תכניסו אליהם את החברים הנכונים. אם אינכם חושבים כך, אולי הסרט הזה ישנה את דעתכם.

להקרנה שהייתי בה קדמה הרצאה של אירי ריקין, מרצה לפילוסופיה ובמאי, בעצמו מרותק לכיסא גלגלים. בהרצאה נגע ריקין בנושאים בהם עוסק הסרט, כגון פילוסופיה של החיים והמוות והחיפוש אחר האושר. נכון לזמן פרסום המלצה זו, ריקין עדיין מעביר את ההרצאה לפני הקרנות של הסרט בסינמטק תל אביב. אני ממליץ למי שיכול לראות את הסרט יחד עם ההרצאה.

הייתי במצב רוח ירוד למדי כשהלכתי לראות את הסרט, אך הצפייה בו ובהרצאה שקדמה לו הצליחו לרומם את רוחי במידה ניכרת. אם עובר עליכם יום רע במיוחד, אולי זאת התרופה שאתם צריכים.

הסרט מציג כעת בבתי הקולנוע ובסינמטקים.

…..

בימוי: ברנר קמפן, אלכסנדר ג'וליאן

שנת יציאה: 2021

משך הקרנה: 92 דקות

שפה: צרפתית

מדינה: צרפת, שווייץ

לדף הסרט באתר IMDb, כולל קדימון, לחצו כאן.

הלוחשים לפילים (באנגלית: The Elephant Whisperers) הוא סרט תיעודי קצר של נטפליקס. הסרט מספר את סיפורם של בומאן ובלי, זוג משבט הקטונאיקן, וראגהו, גור פילים בו הם מטפלים. יחד בשמורת הטיגריס מודומלאי במדינת טאמיל נאדו שבהודו, השלושה הפכו למשפחה של ממש, כשבהמשך הצטרפה אליהם גם גורת פילים בשם אמו.

הסרט מספק הצצה לשגרת יומם של הקטונאיקנים, שפירוש שמם הוא "מלכי היער". ההרמוניה עם הטבע ניכרת בחייהם: הם הולכים יחפים ביער כדרך להביע כבוד, לוקחים רק את מה שהם צריכים וגרים בשכנות עם מינים שונים של חיות בר, כשסיפורם מועבר לצופה באמצעות צילומים מרהיבים של נופים טבעיים ובעלי חיים.

החיבור העמוק בין ראגהו הפיל למטפליו האנושיים נובע בין היתר מההתמודדות המשותפת שלהם עם אובדן. ראגהו איבד את אימו כשהיה צעיר מאוד, ואילו בלי איבדה את בתה. בלי מספרת כיצד ראגהו ניגב את דמעותיה בחדק שלו וניחם אותה. ההבנה ההדדית ביניהם מורגשת מאוד, וכפי שבלי אומרת על ראגהו, "הוא כמו בן אדם מכל הבחינות, חוץ מזה שהוא לא יכול לדבר, הוא עושה כל דבר אחר".

הסרט מבהיר לצופה את הדמיון הרב בין פילים לבני אדם במגוון דרכים, חזותיות ומילוליות. בשלב מסוים אומר בומאן, "לצד כל העבודה הקשה והטיפול, פילים דורשים גם הרבה חיבה ואהבה. זה בדיוק כמו לגדל תינוקות אנושיים". שבט הקטונאיקן קורא תיגר על הנטייה האנושית לראות באדם ישות נפרדת משאר עולם החי. הסרט מזכיר בכל הזדמנות אפשרית שהאדם הוא בסך הכול מין אחד מני רבים, ושהדמיון בין המינים השונים גדול מכפי שנדמה לנו.

זהו ככל הנראה אחד הסרטים החמודים והנוגעים ללב בכל הזמנים, המספק דרמה משפחתית שונה מאוד מכל מה שאנחנו מכירים, ובה בעת זהה לחלוטין. קשה שלא להתאהב בדמויות הראשיות, ובעידן בו החיבור של בני אדם לטבע נראה קלוש יותר מאי פעם, טוב שקיימים סרטים כאלה, המזכירים לנו שאפשר גם אחרת – ואף רצוי.

הסרט זכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר והוא מתאים לכל הגילאים.

…..

בימוי: קרטיקי גונסלבס

שנת יציאה: 2022

משך הקרנה: 40 דקות

שפה: טמילית

מדינה: הודו

לדף הסרט באתר נטפליקס, כולל קדימון מתורגם, לחצו כאן.