אי-אה (בפולנית: IO; באנגלית: EO) הוא סרט פולני בבימויו של הבמאי הפולני הוותיק יז'י סקולימובסקי. הסרט, שנעשה בהשראת הסרט הצרפתי "בלתזאר" של רובר ברסון משנת 1966, הוא סרט מיוחד מאוד. הסרט מתאר את מסעו של חמור בשם אי-אה (המגולם על-ידי שישה חמורים שונים: אטורה, הולה, מריאטה, מלה, רוקו וטאקו). כשהוא נע מתחנה אחת לאחרת, אי-אה נחשף לאכזריות האנושית על שלל צורותיה ולא מוצא מנוחה.

בסרט אין הרבה דיבורים, אך תוך שימוש בטכניקות מתקדמות של צילום, אור וקול, הוא עושה משהו שלא הרבה סרטים מצליחים או אפילו מנסים לעשות: ממחיש לקהל איך נראה עולם הנשלט על-ידי בני אדם מנקודת מבטו של בעל חיים לא-אנושי (או לפחות איך אנחנו יכולים לשער שהוא נראה). הוא לא קל לצפייה ויש בו תיאורים רבים ומגוונים של אלימות של בני אדם כלפי בעלי חיים לא-אנושיים וגם אחד כלפי השני. ציידים, חוליגנים, חוות פרוות והובלת בעלי חיים לבשר הם רק חלק מהדברים שאי-אה פוגש במהלך מסעו, אותו הוא מתחיל כאטרקציה בקרקס. הצפייה בעולם בו אנו חיים מנקודת מבטו של יצור תמים וחסר אונים עשויה לגרום לצופה להעריך מחדש את מקומו בעולם, כשאלימות והרג מתרחשים כדבר שבשגרה מתחת לאף שלנו ורבים מאיתנו לא יכולים להתגונן.

יש בסרט משהו כמעט היפנוטי. לצורך החוויה המלאה שהוא מציע, מומלץ לראות אותו על מסך גדול. מדובר בסרט לא קל לצפייה ולכן הצפייה בו לא מומלצת לרכי הלבב. כמו כן, יש בו שימוש רב באורות מהבהבים, כך שגם לחולי אפילפסיה כדאי לחשוב פעמיים לפני הצפייה בו.

התלבטתי אם להמליץ על הסרט בגלל השימוש הרב שנעשה בבעלי חיים בהפקתו, אף-על-פי שכתוביות הסיום שלו מתחייבות שהוא נעשה מתוך אהבה לבעלי חיים ותוך דאגה לשלומם במהלך הצילומים. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שחשוב לצפות בסרט, בשל נקודת המבט הייחודית שהוא מספק. החמור, בעל חיים המזוהה בדרך כלל בקרב בני אדם עם תכונות אופי שליליות, זוכה פה לייצוג מכבד ומעורר אמפתיה. אני מקווה שלפחות חלק מהצופים בסרט יצאו ממנו חומלים יותר.

הסרט היה מועמד לפרס האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר והוא מציג כעת בסינמטקים.

…..

בימוי: יז'י סקולימובסקי

שנת יציאה: 2022

משך הקרנה: 86 דקות

שפה: פולנית, איטלקית, אנגלית, צרפתית וספרדית

מדינה: פולין, איטליה

לאתר הרשמי של הסרט לחצו כאן.

פעם נתקלתי בפייסבוק בתגובה של חוואי שטען שאין בעיה מוסרית בכך שהוא הורג את בעלי החיים שהוא מגדל משום שלא נגרם להם סבל בתהליך. אישית, אני בספק אם אכן לא נגרם להם סבל, אך לא בזה בחרתי להתמקד. במקום זאת, שאלתי אותו את השאלה הבאה: האם היה לא מוסרי לירות לו בראש בשנתו? הרי במקרה כזה הוא היה נהרג במקום, לפני שהיה יכול אפילו להבין מה קרה. על השאלה הזאת השיב מגיב אחר, שטען שהריגת אדם, בשונה מהריגת בעל חיים לא-אנושי, אינה מוסרית, בגלל המחיר החברתי שהיא גובה.

לטיעון דומה הגבתי במאמר קודם שלי, בו פירטתי את הסיבות לכך שאיני מוצא אותו משכנע (לקישור לחצו כאן). עם זאת, במקום לחזור על הנקודות שהעליתי באותו מאמר, החלטתי לשאול גם את המגיב הזה שאלה היפותטית: אילו היה כפתור שלחיצה עליו הייתה הורגת בבת אחת את כל בני האדם בעולם בלי שייגרם להם כל סבל, האם היה זה לא מוסרי מצידי ללחוץ עליו? על השאלה הזאת לא קיבלתי תשובה מאף אחד.

אז למה שאלתי את השאלה הזאת? משום שאם הסיבה שאין זה מוסרי להרוג אדם היא המחיר שהחברה האנושית תשלם על כך – שעשוי לבוא בדמות עוגמת הנפש שהדבר יגרום לקרוביו של אותו אדם או כאוס חברתי – האם יש טיעון מוסרי נגד אקט שלא ישאיר אחריו חברה אנושית, בהנחה שלא יגרום כל סבל לבני אדם? הרי אם הטיעון המוסרי נגד הריגת אדם אחד הוא המחיר שתשלם עליה החברה האנושית, איזה טיעון יש, אם בכלל, נגד הריגתם של כל בני האדם, שלא תשאיר אחריה חברה אנושית שתסבול כתוצאה ממנה?

מאחר שהמגיב אליו הפניתי את השאלה לא השיב לה, איני יכול לדבר בשמו. עם זאת, הייתי רוצה להעלות תשובה אפשרית לשאלה ולתת את דעתי עליה: לא מוסרי להרוג את כל בני האדם בעולם, משום שכל אחד מהם הוא אינדיבידואל השואף להמשיך לחיות. אם זאת התשובה שאתם הייתם עונים, קחו בחשבון דבר אחד: השאיפה להמשיך לחיות קיימת גם אצל בעלי חיים לא-אנושיים. אם אתם חושבים שאין זה מוסרי ליטול את חייו של אדם משום שהדבר יתנגש עם שאיפתו זאת, עליכם להודות שמאותה סיבה, אין זה מוסרי ליטול את חייו של בעל חיים לא-אנושי.

בשנים האחרונות ובמיוחד מאז הבחירות האחרונות לכנסת הפכו טיפולי המרה להומוסקסואלים לנושא בוער בחברה הישראלית. אחד הטיעונים הבולטים נגד אותם "טיפולים" הוא העובדה שעד היום לא הוכח שהם עובדים, אך הוכח שהם גורמים נזקים נפשיים למושאיהם. זהו טיעון חזק מאוד נגד טיפולי המרה וסיבה טובה מספיק בעיניי להימנע מהם, במיוחד במקרים בהם הם נעשים ללא הסכמת המטופל, למשל כשהורים שולחים אליהם את ילדיהם הקטינים.

אך טיעון זה מתעלם משאלה חשובה בעיניי: אילו טיפולי המרה היו עובדים, וניתן היה לעבור אותם בלי שייגרמו נזקים משמעותיים למושא הטיפול, האם היה נכון לשלוח ילדים לעבור אותם? הליברלים מביננו כנראה יגידו שלא, משום שהומוסקסואליות בסך הכול שונה מהמקובל, לא פחותה ממנו. במילים אחרות, "נטייה מינית אינה בעיה שדורשת טיפול" (למקור לחצו כאן).

אם זאת העמדה שלכם בנושא, ברצוני לשאול אתכם: עד כמה אתם מאמינים בעיקרון לפיו שונות כשלעצמה אינה בעיה שדורשת טיפול? כדי לנסות לענות על השאלה הזאת, נסו לחשוב על הליך נפוץ בהרבה מטיפולי המרה: מילת תינוקות. הורים רבים בישראל מלים את בניהם כדי שלא יהיו שונים, שכן מילת תינוקות היא הנורמה בישראל. במה מילה שונה בעצם מטיפולי המרה? שניהם הליכים שמטרתם שינוי מאפיין מולד בילד על-מנת שלא יהיה חריג בסביבתו, שניהם כרוכים בסיכונים ולשניהם תועלת בריאותית קטנה למדי, אם בכלל (למידע נוסף לחצו כאן). האם אתם מחזיקים באותה עמדה לגבי שני ההליכים?

בזמן שאתם חושבים על תשובה, הרשו לי להקשות עליכם עוד קצת. עורלה היא חלק בגוף שכל אדם, למעט מקרים נדירים, נולד איתו. יש לה תפקיד ידוע. אבל מה אם תינוק נולד עם איבר חריג ולא מתפקד, כמו זנב או אצבע שישית ביד (פולידקטיליה)? האם הדבר הנכון יהיה להסיר את האיבר בניתוח כדי שהילד לא ירגיש חריג בגללו, או להשאיר את הילד עם כל האיברים איתם נולד ובכך לאפשר לו להחליט בעצמו מה לעשות בהם כשיגדל? מתי הצורך לכאורה בקונפורמיות עולה בחשיבותו על חופש הבחירה של הפרט על גופו, אם בכלל?

ומה לגבי שונות שעשויים להיות לה יתרונות, אך גם מחיר כבד (לא רק חברתי)? אוטיזם, למשל, היא שונות נוירולוגית שמאפשרת חשיבה יוצאת דופן לטובה במקרים רבים, אך מלווה בהפרעות וקשיים שונים. אם להורים הייתה היכולת למנוע מילדם להיות אוטיסט, האם היה נכון למנוע ממנו – ומהחברה – את היתרונות שעשויים להיות לדבר על-מנת שלא יצטרך לסבול מהחסרונות?

ואם נחזור לטיפולי המרה ולברית מילה, מתי נכון, אם בכלל, לשנות את הילד כדי שלא יסבול בגלל מאפיין שאינו חריג מטבעו, אלא רק בזמן ובמקום מסוימים? למשל, האם לזוג עבדים שחורים באמריקה של תקופת העבדות הייתה הזכות – ואולי אף החובה המוסרית – להפוך את ילדם ללבן לו הייתה להם האפשרות הזו? הרי כך היו קטנים סיכוייו להיות עבד בעצמו, מה שלבטח היה משפר באופן משמעותי את איכות חייו. מצד שני, עור שחור כשלעצמו אינו פגם, אז האם היה נכון להתייחס אליו ככזה?

אני חושב שעולות פה מספר שאלות חשובות כגון: האם קונפורמיות כשלעצמה היא ערך? ואם כן, כמה משקל יש לה לעומת השאיפה לאפשר לאחרים להיות כפי שהם, ללא התערבות מצידנו? והאם נכון לשלול מהכלל את היתרונות שעשויים להיות לגיוון באוכלוסייה (למידע נוסף לחצו כאן) כדי לחסוך מהפרט את העול שכרוך לעיתים קרובות בלהיות חריג? איפה עובר הגבול? אני לא מתיימר לענות בעצמי על כל השאלות האלה, אבל אני חושב שחשוב שיישאלו. אני מקווה שגרמתי לכם לחשוב עליהן בעצמכם.

אחת הדעות הפחות מקובלות שלי היא התנגדותי למנהג ברית המילה. פעם שוחחתי על כך עם תלמיד בבית הספר שבו למדתי, והוא אמר שעליי להיות בעד המנהג משום שמדובר במסורת של העם שלי. רציתי להסביר לו שזכותו של הפרט על גופו חשובה בעיניי יותר מכל מסורת, אבל בשלב הזה הוא לא היה מוכן להקשיב לי יותר.

באופן כללי אני מוצא את הטיעון שצריך לעשות משהו משום שזאת מסורת חלש ביותר. הבסיס לטיעון זה הוא הכשל הלוגי פנייה אל המסורת (בלטינית: argumentum ad antiquitatem – ארגומנטום אד אנטיקוויטאטם). זהו סוג של כשל פנייה אל הסמכות, ובו טענה לתקפות עמדה משום שזו מסורת ארוכת שנים. הבעיה בתפיסה זו היא שגם אם רעיון היה טוב לזמנו בשל הנסיבות שהתקיימו אז, אין זה אומר שהוא טוב לזמננו, ואם לא היה טוב מלכתחילה, הדבקות בו, ארוכה ככל שתהיה, לא תהפוך אותו לכזה.

תארו לעצמכם שמישהו יחליט לאמץ לעצמו מנהג חדש: כל פרוסת לחם שביעית הוא יזרוק לפח. נשמע כמו רעיון גרוע? אפשר להניח שיסתכלו עליו מוזר בגלל זה? עכשיו תארו לעצמכם שהוא ילמד את ילדיו לקיים את אותו מנהג, והם ילמדו את ילדיהם וכך הלאה. אחרי כמה דורות כבר לא יסתכלו מוזר על מי שיקיים את המנהג הזה, אלא על מי שיבחר שלא לקיימו. מה ההיגיון בזה? האם החזרה על המנהג לאורך שנים ודורות שינתה את טיבו?

אני סבור שיש להמשיך בקיום מסורות רק אם לקיומן יש יותר השלכות חיוביות משליליות. למשל, אני בעד המשך קיום מסורת נטיעת העצים בט"ו בשבט, בשל ההשפעות הסביבתיות החיוביות שלה והעובדה שככל הידוע לי, היא אינה גורמת לנזקים משמעותיים. לעומת זאת, אם לקיום מסורת יש יותר השלכות שליליות מחיוביות, אני סבור שיש להפסיק לקיימה. למשל, אני נגד קיום מסורת מדורות ל"ג בעומר, משום שההנאה הזמנית שהיא מסבה למקיימים אותה לא מצדיקה בעיניי את הנזקים הסביבתיים, הבריאותיים והבטיחותיים שהיא גורמת, כולל מקרים רבים של פגיעה מכוונת בבעלי חיים לא-אנושיים.

בכל מקרה, "זאת מסורת" אינה סיבה טובה בעיניי לקיום מנהג. אם יש מנהג שאתם מקיימים אך ורק מהסיבה הזאת, כדאי שתשקלו להפסיק.

יש הסוברים כי מעמד מוסרי (זכותה של ישות מסוימת שלא יהרגו אותה או יגרמו לה סבל, או דרישה כללית שיתייחסו אליה בצורה מסוימת) הינו ייחודי לבני אדם, משום שהוא דורש סוכנות מוסרית (היכולת להפעיל שיקול דעת מוסרי ולהבחין בין טוב לרע). הטיעון בבסיס תפיסה זו הוא לרוב כזה:

1. מעמד מוסרי יש רק לסוכנים מוסריים
2. רק בני אדם יכולים להיות סוכנים מוסריים (הנחה שבעצמה נתונה לוויכוח)
3. לכן, רק לבני אדם יכול להיות מעמד מוסרי

השאלה המתבקשת היא האם יש מעמד מוסרי גם לבני אדם שאינם סוכנים מוסריים, כגון תינוקות ואנשים עם סוגים מסוימים של מוגבלויות. התשובה שאני מקבל מאנשים היא לרוב חיובית, שכן מעמד מוסרי יש לכל אדם באשר הוא אדם. למעשה מתקבל כאן טיעון מעגלי: לבני אדם יש מעמד מוסרי משום שהם סוכנים מוסריים, וגם לאלה מהם שאינם סוכנים מוסריים יש מעמד מוסרי, משום שהם בני אדם.

אישית, אני סבור שאם לכל אדם יש מעמד מוסרי ישיר, גם אם אינו סוכן מוסרי, אז גם לבעלי חיים לא-אנושיים יש מעמד מוסרי. את התפיסה הזאת נהוג לכנות "הטיעון ממקרים שוליים" ("The argument from marginal cases"). אחד מטיעוני הנגד לתפיסה זו מגיע מהפילוסוף טיבור מחאן. בטיעון שלו, שזכה לכינוי "הטיעון מנורמליות מינים" ("The argument from species normality"), משתמש מחאן באנלוגיה של כיסא שבור: "סיווגים וייחוסים של יכולות מסתמכים על ההיגיון הבריא של ביצוע הכללות מסוימות. דרך אחת להראות זאת היא לזכור שכיסאות שבורים, בעוד הם אינם טובים לישיבה, הם עדיין כיסאות, לא קופים או עצי דקל. סיווגים הם לא דבר נוקשה אלא דבר סביר. בעוד ישנם אנשים שלזמן קצר או ארוך – נניח כשהם ישנים או בתרדמת – אין להם סוכנות מוסרית, באופן כללי לאנשים יש את היכולת הזאת, ואילו ללא-אנשים אין. אז הגיוני לראות בהם בעלי זכויות כך שהיכולת שלהם תכובד וניתן יהיה להגן עליה. זה פשוט לא עובד עם בעלי חיים אחרים".

הפילוסוף ג'יימס רייצ'לס חולק על מחאן בטענה שאם נאמץ את הרעיון שיש להתייחס לפרטים לפי מה שנורמלי למינם, פירוש הדבר הוא ששימפנזה שרכש איכשהו את היכולת לקרוא ולכתוב לא יהיה רשאי להתקבל לאוניברסיטה משום שאין זו התנהגות "נורמלית" עבור שימפנזים. אני מסכים עם רייצ'לס וחושב שאפליה כזאת לא תהיה שונה מאפליה על רקע מגדר או צבע עור.

בעיה נוספת בעיניי היא עצם הגדרת המקרים עליהם מבוסס הטיעון שלי כ"שוליים". אולי זה נכון בהקשר של אנשים עם מוגבלות שכלית, אבל מה לגבי תינוקות? הרי כל אדם מתחיל את חייו כתינוק, ואני לא רואה איך אפשר להגדיר שלב שכל אדם עובר בחייו כ"מקרה שולי". יש שיטענו שמעמדם המוסרי של תינוקות אנושיים נובע מהפוטנציאל שלהם להפוך לסוכנים מוסריים בהמשך חייהם, אך פוטנציאל כזה יש גם לעובר בתחילת ההיריון וגם לזרע וביצית. כמה אחורה צריך ללכת כדי שהפוטנציאל כבר לא ישנה? ובכלל, האם הפוטנציאל להפוך בהמשך ל-X עושה אותך שווה ערך ל-X?

אז למה שלא נבחר גיל מינימום – חמש, למשל – שבו יקבל הילד את הזכות לחיים, ועד אז תהיה להוריו הזכות להמיתו אם ירצו בכך? נכון להיום, עוד לא שמעתי מהמתנגדים לטיעון ממקרים שוליים תשובה מספקת לשאלה זו.

לדעתי, מעמד מוסרי יש לכל מי שיכול לחוות סבל או עונג, וזה כולל בני אדם בכל הגילאים ובעלי חיים לא-אנושיים.

שתי התאוריות המובילות בפילוסופיה של הזמן באשר לטבעו של הזמן הן A-theory of time (תאוריה A של הזמן), הגורסת כי רק ההווה אמיתי, ו-B-theory of time (תאוריה B של הזמן), הגורסת כי העבר, ההווה והעתיד אמיתיים באותה מידה, וזרימת הזמן אינה אלא אשליה סובייקטיבית של התודעה.

איזו משתי התאוריות האלה נכונה, אם בכלל? אני לא יודע, אך נראה כי תאוריה B היא הרווחת כיום בקרב פילוסופים. אם התאוריה נכונה, פירוש הדבר שהעתיד קבוע מראש ואין רצון חופשי. כפי שניסח זאת הפילוסוף וחוקר המוח סם האריס, "אינך שולט בסופה, ואינך אבוד בתוכה. אתה הסופה" – כלומר, כשם שסופה אינה בוחרת באיזה כיוון לנשוב ובאיזו עוצמה, כך אנחנו לא באמת בוחרים מה לעשות.

אילו השפעות פסיכולוגיות עשויות להיות לתובנה זו? יש מי שהיא תוציא להם את הרוח מהמפרשים. הרי מה הטעם לנסות לעצב את העתיד אם הוא למעשה כבר מעוצב? למה לפעול להשגת תוצאה מסוימת אם התוצאה של מעשיי קבועה מראש? אישית, איני רואה זאת כך. גם אם העתיד קבוע מראש, אין לי דרך לדעת מה הוא טומן בחובו, כך שמנקודת המבט שלי, אין זה משנה אם הוא חקוק בסלע או נתון לשליטתי. מבחינתי, אני בוחר לפעול למען עתיד טוב יותר, גם אם זאת לא באמת "בחירה".

השינוי התודעתי שחוללה בי התובנה לא בא לידי ביטוי בהסתכלות שלי על העתיד, אלא על העבר. אתמול כששמתי צלחת מלוכלכת בכיור, שברתי בטעות כוס יין שהייתה בו. הדבר עורר בי הרגשת אשמה וחוכמה בדיעבד. חשבתי לעצמי שאם רק הייתי מזיז מעט את הכוס ממקומה לפני שהנחתי את הצלחת, היא לא הייתה נשברת. אולם אני מבין שרק משום שאני יכול לדמיין מציאות בה הכוס לא הייתה נשברת, אין זה אומר שמציאות כזאת הייתה יכולה להתקיים. אולי ביקום מקביל, אבל לא ביקום הזה.

ברצוני להדגיש שאין פירוש הדבר שאין חשיבות לחרטה. חשוב להפיק לקחים מטעויות העבר ובמקרים מסוימים אף לתת עליהן את הדין, למען עתיד טוב יותר. עם זאת, המחשבה שאולי לא הייתה לנו אפשרות לא לעשות את אותן טעויות מלכתחילה יכולה לעזור לנו לסלוח לעצמנו עליהן ולהמשיך הלאה, במקום לדוש בהן שוב ושוב ולחשוב מה יכול היה להיות.

היום מיינתי וארזתי יחד עם אימי את החפצים הרבים שהיו בחדרי, לקראת מעבר דירה. כך יצא שנתקלתי בלא מעט פריטים ששכחתי מקיומם. החוויה הזאת עוררה בי רגש חזק של נוסטלגיה והזכירה לי רגעים רבים מעברי. בשל הנטייה שלי לשמור דברים, החדר שלי היה מעין כמוסת זמן שסיפרה את סיפור חיי, ולכן אמרתי בהלצה שאפילו מי שלא מכיר אותי היה יכול להרכיב את הביוגרפיה המלאה שלי רק משיטוט בו. ברכות יום הולדת, מחברות ועבודות הגשה מבתי הספר השונים בהם למדתי, צעצועים וחפצי נוי הם רק חלק מהפריטים שאגרתי לאורך השנים. כחלק מתהליך המיון, הייתי צריך להחליט אילו פריטים לשמור ומאילו להיפרד, מה שעורר בי תהיות.

מצד אחד, יש לי נטייה אגרנית; אני נקשר רגשית בקלות רבה לעצמים חומריים, וגם אם איני רואה בהם ערך רב כרגע, המחשבה שאולי יהיה לי שימוש בהם בעתיד מקשה עליי להיפרד מהם. מצד שני, אני דוגל במינימליזם וקיימות, השקפות הנוגדות את הרעיון שעליי לשמור עצמים חומריים בצורתם או במקומם הנוכחיים רק בגלל חשיבותם הרגשית עבורי. אם אין לי כל שימוש מעשי בחפץ מסוים והוא ניתן למחזור או לשימוש מחדש בידי אחרים, לא יהיה זה הדבר הנכון לשלוח אותו למחזור או למסור אותו, כתרומה או תמורת תשלום, למישהו אחר?

אני משתדל לצמצם את טביעת הרגל האקולוגית שלי. אילו תמיד היו לי מודעות ורגישות לנושא ברמה שיש לי היום, רבים מהפריטים האלה לא היו ברשותי מלכתחילה. תקוותי היא שכשהמין האנושי ייכחד, הוא ישאיר אחריו כמה שפחות שאריות, כדי שאלה לא ימשיכו את הפגיעה במינים אחרים המתקיימת כיום. אבל כל עוד אני חי, האם אמשיך באגירת מזכרות חומריות, בתקווה שלאלה יימצא שימוש אחר אחרי מותי? אני צופה שהסכסוך הפנימי בין נטייתי להיאחז בעבר לשאיפתי להבטיח עתיד טוב יותר ימשיך להטריד אותי, לפחות לעת עתה.

טלה (באיסלנדית: Dýrið; באנגלית: Lamb) הוא סרט איסלנדי בהפצתה של חברת הבידור העצמאית A24. קשה לשייך את הסרט לסוגה מסוימת, אך יש בו אלמנטים של דרמה, אימה ופנטזיה. הסרט מספר את סיפורו של זוג חוואים, מריה (נומי ראפאס) ואינגבר (הילמיר סנאר גודנסון), המחליט לאמץ טליה שנולדה בחווה שלהם כאילו הייתה בתם, למורת רוחה של אימה הביולוגית הכבשה. כדי להימנע מספוילרים, לא ארחיב עוד על עלילת הסרט, אך אציין שהוא עוסק בנושאים כגון הורות, שכול ומקומו של האדם בטבע ויחסיו עם מינים אחרים.

בסרט אין הרבה דיאלוגים, אך יש בו לא מעט צילומי נוף של הטבע האיסלנדי המרהיב. לאורך הסרט ישנה אווירת מתח הלוכדת את תשומת ליבו של הצופה, שצפוי לחוות מספר טלטלות עם התפתחות העלילה. את התסריט לסרט כתב סיון, משורר, סופר ומחזאי איסלנדי ידוע, יחד עם במאי הסרט, ואלדימר יוהנסון, והוא מושפע מהפולקלור האיסלנדי ומכיל הרמזים תרבותיים ועומק אלגורי שמותיר מקום רב לפרשנות. זהו סרט שנשאר עם הצופה זמן רב לאחר הצפייה בו, ומעורר מחשבות ודיונים באשר למשמעותו וללקחים שאפשר להפיק ממנו. הבמאי יוהנסון טען בריאיון שלא פחות משמונה אנשים אמרו לו שהפסיקו לאכול בשר אחרי שצפו בסרט (לריאיון המלא לחצו כאן).

הסרט הוקרן בפסטיבל קאן ובפסטיבל ירושלים ואף נבחר לייצג את איסלנד באוסקר, אך לא זכה במועמדות. הסרט זמין לצפייה ב-yesVOD.

…..

בימוי: ואלדימר יוהנסון

שנת יציאה: 2021

משך הקרנה: 106 דקות

שפה: איסלנדית

מדינה: איסלנד, שוודיה, פולין

לדף הסרט באתר A24, כולל קדימון, לחצו כאן.

אחרי שכתבתי בבלוג זה על השקפתי האנטי-נטליסטית – השקפה המתנגדת לילודה (לקישור לחצו כאן), קיבלתי תגובה הגורסת כי הבאת ילד לעולם אינה כופה עליו דבר, משום שתמיד יש לו האפשרות להתאבד אם לא ירצה לחיות. לדעתי, זהו פישוט יתר של הסוגיה.

יצר ההישרדות הוא מהיצרים החזקים ביותר של בעלי חיים בכלל ושל האדם בפרט, וקשה שלא להיכנע לו גם במצבים של סבל קיצוני. כמו כן, לרוב האנשים יש קרובי משפחה ומכרים שאוהבים אותם ואף תלויים בהם, והתאבדות עלולה לגרום להם פגיעה שהרוב לא היו רוצים לגרום לאוהביהם ואהוביהם.

מרגע בואו של אדם לעולם, הוא נתון ללחצים פנימיים וחיצוניים חזקים מאוד להישאר בחיים, גם אם מדובר בחיים של סבל. זאת הסיבה שגם אנשים החיים תחת משטרים אפלים או סובלים ממחלות מייסרות לרוב בוחרים בחיים. אני חושב שהגישה ש"אם לא מתאים לך, תתאבד" מתעלמת מאותם לחצים ומציגה את הבחירה כפשוטה בהרבה מכפי שהיא באמת.

התאבדות אינה שקולה לאי-היוולדות, משום שנטל הבחירה הוא על הפרט ולא על הוריו, אחרי שהוטל עליו ללא הסכמתו. האם מוסרי להביא מישהו לעולם בידיעה שיהיה לו כה קשה לעזוב אם ירצה בכך?

כבר כתבתי בעבר בבלוג זה על הביטוי "החזק שולט", המשמש לעיתים קרובות כצידוק ליחסו המזלזל של האדם כלפי בעלי חיים לא-אנושיים (לקריאה לחצו כאן). בקטע שכתבתי התייחסתי למה שאני מאמין שהוא מקור הביטוי ולשאלת נכונותו העובדתית, אך ישנה שאלה נוספת בה אני מהרהר מדי פעם: האם אנשים שמשתמשים בביטוי הזה מאמינים בו באמת?

אני חושב שלאנשים נוח להסתתר מאחורי אמרות כמו "החזק שולט" כאשר הם בתפקיד ה"חזק", אך האם עדיין היו דבקים בו לו החזק היה מישהו אחר, והם היו בעמדת ה"חלש"? אני בספק. רוב היצירות הבדיוניות העוסקות בפלישת חוצנים לכדור הארץ מתארות את החוצנים כחזקים ומתקדמים טכנולוגית יותר מהאדם, אך דווקא האדם מוצג בהן בדרך כלל בתפקיד ה"גיבור". ספרים וסרטי קולנוע כמו "היום השלישי" (1996) מספרים את סיפור הפלישה מנקודת מבטן של דמויות אנושיות, מה שמעורר בקורא/צופה אמפתיה כלפי צידו האנושי של המתרס וגורם להם להרגשת סיפוק כשבני האדם מנצחים בסוף על אף נחיתותם לכאורה. אך אם אנחנו באמת מאמינים בעיקרון "החזק שולט", אין אנחנו אמורים להזדהות דווקא עם החוצנים, ולרצות שהם ינצחו? למה בני אדם בוחרים בדרך כלל לראות את הדברים מנקודת המבט שלהם, גם כשאינם ה"חזקים"?

לתפיסה הזאת קוראים אנתרופוצנטריות, או "האדם במרכז". לפי תפיסה זו, לא החזק שולט, אלא האדם – שכן זוהי זכותו הטבעית בין אם הוא החזק ובין אם לא. הצידוק לתפיסה זו הוא לרוב, "אני בן אדם, לכן בני אדם הכי חשובים בעיניי" או משהו דומה.

ובכן, אני בן אדם. אני גם גבר לבן וסטרייט. האם זה אומר שעליי לראות את כל מי שלא עונה להגדרה זו כחשוב פחות? יש שיגידו שלא, משום שחברה אנושית בה מתקיימים שוויון מגדרי וגזעי וחירות מינית היא חברה אנושית משגשגת ובריאה יותר, כך שדאגה לאינטרסים של בני ובנות אדם השונים ממני היא למעשה אינטרס שלי. בעיניי, הבעיה בטיעון זה היא שהוא עדיין שם את האינטרסים שלי מעל אלה של אחרים. לפי הטיעון, עליי להתחשב באינטרסים של אחרים לא משום שהם לא פחות ראויים משלי, אלא בגלל החפיפה ביניהם. אז מה יקרה אם אנשים בעמדות כוח יגיעו פתאום למסקנה שאין חפיפה בין האינטרסים? האם זה ייתן להם לגיטימציה לשלול מבני אדם אחרים את זכויותיהם, כמו שקרה בגרמניה הנאצית ובאיראן שלאחר המהפכה?

אני חושב שעליי להתחשב באינטרסים של אחרים – אנושיים ולא-אנושיים – לא משום שהאינטרסים שלהם הם האינטרסים שלי, אלא משום שהם מקבילים לשלי, וחשובים לא פחות. אם איני מוכן שחזקים ממני ידכאו אותי, מן הראוי שלא אדכא חלשים ממני.